מאמר - ברכת הבית

הפתגם הידוע "ביתו של האדם הוא מבצרו" נועד לבטא את שאיפתו של האדם שהבית שבו הוא מתגורר עם משפחתו יהיה מקום בטוח, אשר יגן עליו מפני אויבים ומזיקים שונים. לצד בניית קירות חסונים ופתחים מחוזקים, אשר ימנעו את כניסתם של שודדים בשר ודם, הצטייד האדם גם בקמעות וחפצי קודש שנועדו להגן עליו משדים ורוחות רעות.

המזוזה, שאותה הורתה התורה להתקין על פתח הבית, נועדה במקור להזכיר לבעל הבית היהודי את הצורך לשמור את מצוות האלוהים. בשלב מסוים החלו לייחס למזוזה גם תפקיד של שמירה על הבית, ועדות מוקדמת לכך ניתן למצוא בתלמוד הירושלמי (פאה א, א). מסופר על אדם עשיר ששלח אבן יקרה לרבי יהודה הנשיא, ובתמורה שלח לו הרב מזוזה שכתב עבורו. במענה לתלונה של האיש העשיר על חוסר ההוגנות שבעסקה ציין רבי יהודה הנשיא כי ערך המזוזה גדול יותר. את האבן היקרה צריך לשמור מפני גנבים, ואילו המזוזה שומרת על בעליה ומצילה אותו מכל דבר רע. בתלמוד הבבלי (ע"ז יא ע"א) מסופר על אונקלוס הגר שנישק את המזוזה כאשר באו החיילים הרומים לאסור אותו. במענה לשאלתם מדוע עשה זאת ענה אונקלוס כי המזוזה מעידה על השמירה שמעניק הקדוש ברוך הוא לדיירי הבית. 

עם השנים התפתח מנהג בקהילות יהודיות שונות לרשום בקרבת פתח הבית נוסחאות ברכה שונות להרחקת מזיקים מן הבית. כך לדוגמה נחקקה במאה ה-19 מעל שער הכניסה של ביתו של אחד ממנהיגי קהילת דמשק הכתובת "בזה השער לא יבוא צער, לא לזקן ולא לנער".

קמע עם נוסח מחורז של ברכת הבית חובר בראשית המאה ה-19 על ידי רבי משה טייטלבוים, הידוע בכינויו "ישמח משה", כאמצעי לעצירת מגפה שפרצה בקרב הקהילה היהודית בהונגריה. בשנת 1883 הודפס הקמע בעיירה מונקאץ' שבהונגריה (כיום באוקראינה) וזכה לתפוצה רחבה בקהילות יהודיות רבות.

בעשורים האחרונים הפך המנהג לתלות בבית את "ברכת הבית" לפופולרי מאוד. נוסח הברכה שחיבר רבי משה טייטלבוים הועתק שוב ושוב תוך הכנסת שינויים ותוספות רבות, והודפס על לוחות וחפצי נוי שונים. יש פוסקי הלכה שאינם רואים בעין יפה את הקמע, המתחרה לכאורה בתפקידה של המזוזה כמגינה על הבית, בעוד אחרים רואים במנהג זה מעשה של הידור מצווה וחפץ נוי שנועד לעטר את הבית.      

בבול הוחלט לשלב את הברכה בנוסח הבא:

בזה השער לא  יבוא צער

בזאת הדירה לא תבוא צרה

בזאת הדלת לא תבוא בהלת

בזאת המחלקה לא תבוא מחלוקת

בזה המקום תהיי ברכה ושלום