בולי יובל להצהרת בלפור

 "ממשלת הוד מלכותה רואה בעין יפה את כינונו בארץ-ישראל של בית לאומי לעם היהודי ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו., בתנאי מפורש שלא ייעשה דבר אשר יפגע בזכויות האזרחיות והדתיות הלא-יהודיות הקיימות בארץ-ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שנהנים מהם יהודים בכל ארץ אחרת".

הצהרה זו, בחתימת שר-החוץ הבריטי ארתור ג’יימס בלפור, שאת יובלה מציינים השנה, ב- 2 בנובמבר, בישראל וברחבי העולם היהודי, שימשה משך דור שלם כאסמכתא עיקרית להגשמת ולהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. למעשה, לא נתנה הצהרת-בלפור לעם היהודי שום דבר מלבד "סימפאטיה" שאף היא הפכה, תוך זמן קצר, לטינה מצד ממשלות בריטיות אשר ביקשו בין שתי המלחמות העולמיות, להתחמק, אף מקיום מעט ההבטחות החיוביות שנכללו בה. מאידך, פרושה הצהרת בלפור בתפוצות וביישוב (שמנה אז שישים אלף נפש בלבד) כ"שטר" בין-לאומי על ארץ-האבות, שפירעונו תלוי בעם ישראל עצמו וביכולתו לדאוג ל"כיסוי".

ההצהרה הייתה פרי מאמצים נמרצים וממושכים מצד התנועה הציונית לגייס את אהדת מעצמות ההסכמה לרעיון הבית הלאומי. מועד פרסום ההצהרה לא היה מיקרי: שנה קודם לכן נחתם הסכם אנגלו-צרפתי (סייקס-פיקו), שצירף את ארץ ישראל לתחום ההשפעה הבריטי במזרח התיכון. אך רק כשניגשו האנגלים לשחרור ארץ-ישראל מידי הטורקים, באביב 1917, ומשתכפו מאמציהם להשיג את תמיכת יהדות אמריקה להצטרפות ארה"ב למלחמה, נעשה העניין הציוני אקטואלי יותר בלונדון. בריטניה קיבלה את אישור הנשיא ווילסון ואת הסכמת צרפת ואיטליה לפרסום ההצהרה, אך הנוסח הסופי עצמו היה תוצאה של פשרה, לאחר וויכוחים ערים בקבינט ובציבוריות הבריטית. בפולמוס זה ניטשטשו התחומים והשתתפו נוצרים מחייבי-הציונות לעומת יהודים שונאי-ציון.

אין ספק, שאישים בריטיים בעלי שיעור-קומה כבלפור עצמו וראש-הממשלה לויד-גו’רג’  שחונכו על ברכי התנ"ך, תרמו תרומה מכרעת לסילוק הסתייגויות רבות מצד יהודים מתבוללים. מנהיגי התנועה הציונית ובראשם ד"ר חיים וייצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שהיה בימי המלחמה העולמית הראשונה נשיא הפדרציה הציונית הבריטית (שאל כתובתה הופנתה ההצהרה) ראו בה גמול בעד מאמצי העם היהודי למען ניצחון בעלות הברית , אולם הם ידעו היטב, כי אין זאת אלא ראשית הדרך. היטיב לתאר את ההרגשה הזאת וויצמן עצמו, בספרו האוטוביוגרפי "מסה ומעש": "שעה שהקבינט היה בישיבה, לאישור הנוסח הסופי, המתנתי בחוץ, שמא יזדקקו לי. סייקס הוציא אלי את המסמך וקרא: "ד"ר וויצמן, נולד בן זכר !".  "אליבא דאמת, בתחילה לא מצא ה"תינוק חן בעיני. לא לזה ציפיתי אבל, ידעתי, שזהו מאורע גדול…פרק חדש נפתח לפנינו, מלא קשיים חדשים, אך לא נעדר רגעים גדולים".

 ש.ש.