פרחים

 אירוסים

בארץ ישראל צומחים בר 18 מינים שונים של אירוס, ואחדים מהם הנם מן הגדולים, היפים והמפורסמים בין פרחי ארצנו. כולם צמחים מוגנים, אסורים בקטיפה ובעקירה, ואחדים מהם הנם צמחים נדירים, בעלי תפוצה מצומצמת. הסוג אירוס (Iris) הוא סגול גדול, עשיר במינים, הפזורים כחגורה על פני כל האזור הממוזג  של החצי הצפוני של כדור הארץ. האירוסים הם צמחים רב-שנתיים, בעלי בצל, פקעת או קנה שורש בקרקע, ולהם פרחים אופייניים: שישה בעלי עטיף (אין חלוקה לעלי גביע ועלי כותרת), שלושה מהם כפופים כלפי מטה, ושלושה זקופים כלפי מעלה. במינים רבים – שלושת העליים אף הם גדולים, צבעוניים ודומים לעלי עטיף, ודבר זה גורם לעיתים לקשיים בהבנת מיבנה הפרח. מיני האירוס הצומחים בארץ נחלקים לקבוצות אחדות, ואחת מהן, קבוצת אונקוציקלוס (Oncocyclus ) הינה מיוחדת במינה.

קבוצת אונקוציקלוס

בקבוצה זו יש כחמישים מינים, והם צומחים בשלושה מרכזים עיקריים: ארץ-ישראל, לבנון וטראנס-קווקז. הצמחים רב-שנתיים, בעלי קנה-שורש בקרקע, ולהם פרחים גדולים ויפים מאוד, שונים בצורתם מרוב האירוסים האחרים. בני קבוצה זו הם בעלי דרישות אקלימיות מיוחדות – קיץ יבש, שאותו הם עוברים במצב של תרדמה, חורף גשום מדי, וטמפרטורות בינוניות. לפיכך אזור תפוצתם מצומצם מאוד, ובו יש לכל מין תחום מיוחד משלו, בהתאם לדרישותיו. בארץ ישראל מצויים 8 או 9 מינים של אירוס אונקוציקלוס (התהליך של הגדרת המינים עדיין לא נשלם כליל, ויש בעניין זה חילוקי דעות בין המדענים). כולם אנדמיים לארץ – אינם צומחים בשום מקום אחר בעולם. כולם מצטיינים בפרחים גדולים, צבעוניים ומושכי עין – כל פרח נישא על גבעול משלו, סימן-היכר אופייני לקבוצה. הם פזורים בארץ בכעין חגורה או פס צר, המקיף את החבל הים-תיכוני, בגבול בינו לבין החבל הערבתי:

בשרון, בגבול החולות צומח אירוס הארגמן . בנגב הצפוני מערבי – אירוס הנגב, ומזרחה ממנו – בנגב, הצפוני מזרחי – אירוס ירוחם. בבקעת באר-שבע ובחבל ערד – האירוס השחום, ובאזור מצומצם מאוד מצפון-מזרח לשכם  - האירוס השומרוני. בצפון-מזרח השומרון, בגלבוע ובמערב הגולן גדל אירוס הגלבוע, בגבעת המורה, בהרי נצרת ובהרי נפתלי – האירוס הנצרתי. בנחל חצור ובהרי נפתלי – האירוס ההדור, ובגולן – אירוס הגולן.

הדגם הכללי של אירוס אונקוציקלוס נבחר כסמל החברה להגנת הטבע - צמח מיוחד לארץ-ישראל, זקוק להגנה, ומוגן על פי החוק.

כל שלושת הבולים בסדרה מביאים שלושה אירוסים בני קבוצה זו:

אירוס הגלבוע (lris haynei) מוכר בעיקר ברכס הגלבוע, ובמזרחו של ההר, ונחשב בעבר כמיוחד לגלבוע בלבד. היום ידוע, כי תחום תפוצתו נמשך גם דרומה, למזרח שומרון, וצפונה לגולן. צבעו הכללי של הפרח – סגול, אך קשת גוני הסגול שלו רחבה מאוד, ונמצאו אף אירוסי גלבוע בצבע צהוב. קבוצת אירוסים, שהיא בעצם צמח אחד ההולך ומסתעף, מצמיחה פרח אחד או יותר, עד לעשרות פרחים בקבוצה. גובה גבעול הפריחה עשוי להגיע לגובה של חצי מטר, והפרח היחיד הנישא עליו מגיע בקטרו לעשרה ס"מ, ובגובהו 15 ס"מ. פורח במרס וראשית אפריל. אירוס הגלבוע סבל קשות מקטיפה ומעקירת פקעות, גם מידי גננים מחו"ל, שניסו לייצא אותו מן הארץ. מאז נחקק החוק להגנת פרחי-הבר (1964) מצוי חלק מן האירוסים הללו בשמורת הטבע בגלבוע, והמטיילים למדו לכבד גם את השאר, ולא לפגוע בהם.

אירוס נצרתי – (Iris nazarena (bismarckiana  - צומח בהר יונה בהרי צפת, בשמורת טבע בגבעת המורה ובכמה שמורות קטנות בהרי נפתלי. צבע הפרח קשה מאוד ותיאור מילולי: צבעם של עלי העטיף הזקופים סגלגל-בהיר, עם עורקים עדינים, ואילו עלי העטיף הכפופים מטה מנוקדים בנקודות גדולות, צפופות וכהות המהוות לעתים כתם כהה. גבעולי הפרחים נמוכים משל אירוס הגלבוע, והפרחים רחבים יותר. פורחים מסוף פברואר עד ראשית אפריל. האירוס הנצרתי נבחר כפרח-הסמל של נצרת עילית. שמו המדעי הכפול בא מכך, שהצמח הוגדר על פי פרחים מיובשים שהובאו מן הארץ, ועקב הווריאביליות הגדולה שלו נחלק לכמה מינים שונים. המין המדעי המדויק מעדיף את השם bismarckiana , אך השם nazarena ידוע יותר, בזכות נצרת.

אירוס הדור (Iirs Iortetiiׂ) צומח בשמורת טבע בנחל חצור, ובשמורות אחדות בהרי נפתלי. כפי ששמו מעיד עליו, הוא נחשב בעיני רבים ליפה מכל בני קבוצתו, ובוודאי שאין חולק על כך, שפרחיו הם בעלי הציור העדין מכולם: הפרחים נישאים על גבעולים בגובה של חצי מטר, ודומים בגדלם ובפרופורציות שלהם לאירוס הגלבוע. צבעם ורוד בהיר, עם עורקים עדינים בעלי העטיף הזקופים, ונקודות קטנות וצפופות בעלי העטיף הכפופים. כמו המינים האחרים של האונקוציקלוס, גם מין זה איננו עושה זרעים אלא אם הופרו פרחיו מאבקה של פרחי קבוצה אחרת (עקרות עצמית). מין קרוב לאירוס ההדור הוא האירוס השומרוני, הצומח מצפון מזרח שכם, וניגלה מחדש בארץ ע"י טוביה קושניר ז"ל.

 עזריה אלון