בנימין זאב הרצל

(תר"ך – תש"ך)

 הרצל היה מייסדה ומארגנה של ההסתדרות הציונית העולמית ובכך הניח את היסוד להקמת מדינת ישראל. בבודפשט עיר מולדתו, נתחנך בעיקר על הספרות והתרבות הגרמנית, בביתו הכיר מנהגי מסורת יהודיים. אחרי מות אחותו ב- 1878 עבר עם משפחתו לוינה שם הוסמך בתואר משפטים ב- 1884. הוא נטה מנעוריו לספרות ואחר ניסיון קצר לעבוד במקצועו החליט להקדיש את חייו לכתיבה. כתב כ- 20 מחזות, מהם הועלו אחדים על במות חשובות בווינה, ברלין ופראג. עיקר פרסומו בא לו ככותב פיליטונים. ב- 1889 נשא לאישה את יוליה נאשאואר, נולדו להם שלושה ילדים. ב- 1895-1891 שימש כתב בפריס מטעם העיתון הוינאי החשוב "נויא פרייא פראסא". מבחר רשימותיו מפריס הוא פרסם בספרו "היכל בורבון".

בעיית היהודים העסיקה את הרצל מנעוריו, לאחר שנתקל אישית בתופעות של אנטישמיות; אולם רק בפריס החל עוסק באופן פעיל בפתרון שאלת היהודים. ביטוי ראשון לכך: מחזהו "הגטו החדש" בו רצה לעורר את דעת הקהל לבעיה, אחרי שהגיע למסקנה שאין לפתרה על ידי התבוללות. משפט דרייפוס, שאחריו עקב בתוקף תפקידו, עורר אותו לפעולה של ממש, מסקנתו הייתה שרק מדינת יהודים תפתור את בעיית העם היהודי בגולה. בחוברתו "מדינת היהודים" שנתפרסמה בפברואר 1896 הוא דורש שמדינה כזאת תקום בהסכמה בין-לאומית, לפי כללי הטכניקה המודרנית ועל יסוד של צדק סוציאלי. הרצל חזה שעלולה לבוא שואה על היהודים בארצות השונות אם בעייתם לא תיפתר על ידי מדינה יהודית. החוברת נתקבלה בהתלהבות בחוגים של חובבי ציון ובחוגי הסטודנטים היהודים אולם נתקבל בהתנגדות מצד מתבוללים וחרדים. הסטודנטים אף דרשו ממנו להתייצב בראש בתנועה.

אחרי כישלון ניסיונותיו אצל אילי הכספים היהודיים לגייסם להגשמת רעיונו לשם השגת צ’רטר מידי הטורקים על ארץ ישראל ואחרי ניסיונות מו"מ בקושטא, החל הרצל לארגן את העם. ב- 29 באוגוסט הוא מכנס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, מייסד שם את ההסתדרות הציונית ומנסח את "תוכנית באזל", שהיא תקנון הבסיס שלה. קודם לכן ייסד את השבועון "די ואלט" וב- 1899 את הבנק הציוני "אוצר התיישבות היהודים" (חברת האם של בנק לאומי לישראל). ב- 1901 נוסדה הקרן הקיימת לישראל. כך הוקמו המוסדות העיקריים של ההסתדרות הציונית. מצד אחד פעל למען הרחבת ההסתדרות הציונית בעולם כולו ומצד שני ניהל פעולה פוליטית ענפה להשגת הצ’רטר. ב- 1898 נפגש עם הקיסר הגרמני בקושטא ובירושלים: הקיסר הבטיח לו תמיכה בשאיפותיו. ב- 1901 נתקבל על ידי השולטן עבדול חמיד. פעולות אלא לא נשאו פרי. בעקבות עדותו ב- 1902 בפני הוועדה להגירת זרים באנגליה, הוא נכנס עם ממשלתה  למו"מ על התיישבות יהודים בחצי האי סיני. ב- 1903 יצאה משלחת לאזור, אך גם תוכנית זו נכשלה. במו"מ עם אנגליה הקים הרצל את הקשר בין ההסתדרות הציונית העולמית לבין ממשלת בריטניה בספרו "אלטנוילנד" שנתפרסם ב- 1902 מתאר הרצל חזיון של "חברה חדשה" משגשגת בארץ ישראל של שנות ה- 20. פרעות קישינב המריצו אותו למצוא פתרון, ולו זמני, ליהודים הנרדפים; הוא נוטה לקבל את תוכנית "אוגנדה" שהוצעה לו על  ידי בריטניה כפתרון ביניים, התוכנית, על אף שנתקבלה על דעת הקונגרס השישי, גרמה סערת רוחות בין הצירים, הביאה למשבר בתנועה הציונית, שחוסל רק באפריל 1904. משבר זה החריף, ללא ספק, את מחלת הלב של הרצל, ממנה נפטר ב- 3 ביולי אותה שנה. עוד לפני הקונגרס ערך ביקור מדיני ברוסיה ונתקבל בכבוד מלכים כל ידי יהודי וילנה, בינואר 1904 ביקר אצל מלך איטליה ואצל האפיפיור, וניסה להשיג את תמיכתם במו"מ עם טורקיה.

פטירתו ללא עת הדהימה והטילה מבוכה בשורות תומכיו ובעם היהודי בכלל. הרצל שהניח את היסודות הפוליטיים והארגוניים למדינת ישראל, הפך עוד בחייו, ובעיקר אחרי מותו, דמות כמעט אגדית של העם היהודי.