עיד אלפיטר

(חג הפסקת צום – הרמדאן)

 עיד אלפיטר, "החג הקטן", מציין את סופו של חודש רמדאן, שבכל יום מימיו אסורים על המוסלמי האכילה, השתייה והעישון, מעלות השחר ועד שקיעת השמש. צום כבד זה, אם נעשה בכוונה שלימה, נועד לכפר על חטאים ולהביא מחילה.

המסורת אומרת, שברמדאן נפתחים שערי השמיים, ננעלים שערי הגהנום, והשטנים נכבלים בשלשלאות. דיכוי הרעב והתאווה נוטל מן השטן את כלי זינו, והצום הוא על-כן ה"שער לעבודת-הקודש", בלילה הראשון של חודש שוואל, מכריזים ביריות-תותח על חג הפסקת הצום, לאחר שעדים  מהימנים מבשרים על הופעת הירח החדש.

שמחת החג נמשכת שלושה ימים, שבהם אנשים מבקרים זה בביתו של זה, מביאים מתנות ומקבלים איש את רעהו בחבוקים ובנשיקות. בחג זה החוגגים נוהגים ללבוש בגדים חדשים או לפחות פריט לבוש אחד חדש. לאחר שבמשך הרמדאן קראו את הקוראן מראשיתו ועד סופו לפחות פעם אחת, נאספים בראשית החג לתפילה בציבור שבסופה דרשה, ומשלימים את חובת מתן דמי צדקה. לאחר מכן רוב המשפחות מבקרות בבתי-קברות. על הקברות מניחים פיסות של ענפי-דקל, אומרים את פרק הפתיחה של הקוראן, ויש אשר שוכרים אדם לקריאה בקול של הקוראן כולו.

מסגד אל-ג’זאר, הגדול והיפה שבמסגדים העותמאניים בארץ, תוכנן ונבנה בשנת 1781 בפיקוחו האישי של מושל מחוז צידון ג’זאר פאשה, שעשה את עכו לעיר בירתו. כמקובל בתורכיה באותה התקופה, יוצר חללו של אולם התפילה מעין קוביה, שכיפה עגולה משתפלת ויורדת ממנה. מינרט דק וגבוה בעל קצה חרוט בעיפרון מיתמר בסמוך לאולם התפילה, ולצידו חדר הקבורה של אחמד אל-ג’זאר ובנו סולימאן. בתוך המסגד פרושה עזרת הנשים הגלריה מוגבהת סביב שלושה קירות, בעוד שהקיר הרביעי הפונה לדרום ומציין את כוון התפילה, שמור למחראב עשיר הגוונים ולבימת הדרשן שלציידו. מרפסת מקורה בכיפות קטנות מובילה את האולם ובו-בזמן משמשת כצלע דרומית של חצר פתוחה וסביבה עמודים נושאי קשתות, שורות של כיפות עגולות וחדרי לימוד ומגורים. בריכת טהרה מגולפת בשיש בנויה במרכז החצר בתוך ביתן מקורה ובכיפת מתכת רחבת שוליים. ביתן בעל סגנון דומה, ובו ברז מים לעוברים ושבים ברחוב, בנוי בצמוד לקיר החיצוני של החצר, ליד מעלות הכניסה. בתוך החצר עומד. גם שעון שמש משיש, מעוטר בכתובת אמנותית, והצל המוטל מזרועו מראה למאמינים את מועד התפילה בכל עונה מעונות השנה. יופיו וייחודו של המסגד נובעים מן העושר של עיטוריו, אשר משתקפות בהם מסורות מקומיות עתיקות יומין. עמודי השיש והגרניט הצבעוניים, שהובאו לעכו מהריסות צור וקיסריה, מושכים את העין אל שטיח רבגוני של אריחי קרמיקה פרחוניים על קיר המרפסת, והלאה אל פסיפס שיש צבעוני על קירות האולם הפנימיים. את התמונה משלימות ערוגות פרחים מסוגננות בחצר שעל מסגרות השיש המקיפות אותן רשומה בתבליט הכתובת "הקדש אל-ג’זאר".

 ד"ר רחל מילשטיין