מ"ה שנים לעצמאות ישראל

 בין 1948 ל- 1967 הייתה ירושלים מחולקת: גדרות תיל ושדות מוקשים היו פרושים לאורך הגבול העירוני. למעשה נהפכה העיר לחזית מלחמה, ומדי פעם הופרה שביתת הנשק על ידי חיילי הצבא הירדני, שפתחו באש לעבר מערבה של ירושלים וגרמו לנפגעים – הרוגים ופצועים בצד היהודי. לא זו בלבד שנמנעה מתושבי ישראל היהודים גישה למקום הקדוש ביותר לעם ישראל – הכותל המערבי, וכן למוסדות אשר בהר הצופים: לאוניברסיטה העברית ולבית החולים "הדסה" – כי אם נערכה הריסה שיטתית של הרובע היהודי, כמו כן נהרס בית העלמין היהודי העתיק בהר הזיתים, שהוא כשלעצמו, אתר מקודש וקדום. אלפי מצבות נעקרו ממקומן ואבניהן שימשו  לסלילה ולבנייה. מצב דברים זה נמשך עד למלחמת ששת-הימים.

בבוקר יום שני, כ"ו באייר התשכ"ז, ה- 5 ביוני 1967, פתחו הירדנים בירי לאורך הקו העירוני, שהיה גבול בין שני חלקי העיר החצויה. בשעת הצהרים השתלטו כוחות הלגיון הירדני על ארמון הנציב, ששימש מטה למשקיפי האו"ם. תוך יומים התהפך הגלגל וצבא ירדן ספג מפלה ששינתה את פני ירושלים והגדה המערבית. תוך שלושה ימים סולקו הירדנים מכל המאחזים בגדה המערבית של הירדן וירושלים העתיקה כותרה.  ההחלטה בדבר כיבוש ירושלים הייתה קשה בשל השלכותיה המדיניות, וברור היה שיש לדאוג לכך שבסערת הקרבות לא ייפגעו המקומות הקדושים. ראש הממשלה, לוי אשכול, הכריע: צו השעה הוא איחוד ירושלים; לא עוד שתי ערים, אלא עיר שחוברה לה יחדיו. המלחמה על ירושלים ארכה זמן קצר, וכוחות צה"ל , ובראשם הצנחנים וחיילי חטיבת ירושלים נכנסו לעיר העתיקה דרך שער האריות ושער האשפתות: "הר הבית בידינו", הדהדה הבשורה באזני כול. ראשוני הצנחנים מיהרו אל האתר הקדוש מכל, הכותל המערבי, ועוד באותו היום התפללו לידו מנהיגי העיר המאוחדת.

איחוד העיר לווה בצעדי חקיקה: שלושה חוקים נתקבלו בכנסת ב- 27 ביוני 1967. הראשון שבהם קבע את "החלת המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה" על תחומי מזרח ירושלים; החוק  השני קבע את הרחבת תחומי העיר פי שלושה; בחוק השלישי נקבעו שמירת המקומות הקדושים וחופש הגישה אליהם לבני כל הדתות. חוק נוסף – שהוא חוק יסוד בעניין ירושלים, נחקק כעבור 13 שנה, ב- 1980; לפיו נקבע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבן של רשויות המדינה.

למן השנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים החל בעיר ובסביבותיה תהליך קדחתני של שיקום ובנייה, בהיקפים חסרי תקדים. נבנו מוסדות, הוקמו שכונות שלמות ונסללו כבישים מסועפים וצירי תנועה חדשים. שיקולים ביטחוניים וגיאופוליטיים האיצו את הבנייה ובשלהם הוקמו השכונות החדשות המכתרות את העיר מבחוץ ומעבות אותה באוכלוסייה יהודית.

הבנייה לא הצטמצמה בפריפריה בלבד, ושינויים גדולים התחוללו גם בעיר עצמה. ימין משה נהפכה משכונת ספר לאזור מגורי יוקרה. בשכונות ותיקות כמו תלפיות, בית וגן ובית הכרם נבנתה תוספת משמעותית של דירות וכן הוקמו שכונות חדשות בגבעת מרדכי, רמת שרת, גבעת הוורדים ועוד.

פעולות שיקום נרחבות  נעשו ברובע היהודי, וגם בשאר רבעי העיר העתיקה: רחובות רוצפו מחדש והונחו קווי ביוב וניקוז ורשתות מים, חשמל וטלפון. איחוד העיר יצר לראשונה תנאים נוחים ואפשרות חופשית ושווה לכל אדם לבוא לירושלים, לבקר באתריה ולהתפלל במקום הקדוש לו.

 על-פי פרסומי מרכז ההסברה

 חורבת רבי יהודה חסיד, ירושלים

בול העצמאות "מ"ה למדינת ישראל" מוקדש לציון כ"ה שנים לאיחוד ירושלים. בבול נראה בית הכנסת "חורבת רבי יהודה חסיד". רבי יהודה חסיד עלה ב- 1700 בראש קבוצה גדולה של יהודים מפולין, ומיד רכש בירושלים את החצר הסמוכה לבית הכנסת שהקים הרמב"ן במאה ה- 13. הבאים החלו לבנות ישיבה ובית כנסת, אך העבודה הופסקה. לאחר למעלה מ- 150 שנה נבנה במקום בית כנסת גדול של העדה האשכנזית, שנקרא "חורבת רבי יהודה חסיד", או בקיצור "החורבה" שמו הרשמי של בית הכנסת היה "בית יעקב" ע"ש הברון ג’ימס יעקב רוטשילד, שמשפחתו סייעה להקמת הבניין. לאחר נפילת הרובע היהודי בתש"ח פוצצו הירדנים את הבניין. "החורבה" נמצאת ברחוב היהודים, במרכז הרובע היהודי המשוקם. בית הכנסת לא שוקם לפי שעה. בשובל הבול נראית קשת אבן גדולה, שריד משופץ יחיד.