ה"הגנה", או בשמה המלא - "ארגון ההגנה העברי בארץ ישראל" – הוקמה ב-1920 והייתה הגוף הצבאי הגדול והעיקרי של היישוב היהודי בארץ בתקופת המנדט הבריטי ועם סיומו וההכרזה על הקמת מדינת ישראל היא הפכה לצה"ל, שלא במקרה נקרא צבא הגנה לישראל.
מטרתה העיקרית של ה"הגנה" הייתה להבטיח את החיים והרכוש של כל יהודי החי בארץ. היא אימנה את חבריה במחתרת והכינה אותם הן למאבקים בני הזמן נגד הערבים והבריטים (בחלק מהזמן) והן במטרה להוות חומת-מגן למדינה היהודית לכשתקום. לשם כך הוקמו יחידות, גדודים, חטיבות, חילות ושירותים כמו בצבא סדיר ואלה הוכיחו עצמם בימי החירום בשנים 1947-1920 ובמיוחד בחודשים הראשונים של שנת 1948, ימי מלחמת העצמאות, עד הפיכתה של ה"הגנה" לצה"ל.
משימות נוספות שנטלה ה"הגנה" על עצמה – להרחיב את פריסתה של ההתיישבות הביטחונית ברחבי הארץ, כדי לעצב את גבולותיה העתידים של המדינה היהודית. במיוחד זכור חלקה במבצעי "חומה ומגדל", שבמהלכם הוקמו יותר מחמישים יישובים מבוצרים ובהתיישבות החלוצית בנגב, שהביאה לכך שחבל ארץ גדול ושומם זה נכלל במפת המדינה היהודית בהתאם להחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947.
נושא נוסף שהיה באחריות ה"הגנה" הייתה ההעפלה – עלייה שלא ברשות הבריטים שנעלו את שערי הארץ. ה"הגנה" הביאה לארץ כ-100 אניות מעפילים ובהם כ-90 אלף עולים. אלפים נוספים הגיעו ב"העפלה יבשתית" מארצות המזרח התיכון. הייתה אפילו "העפלה אווירית" – 150 עולים בשלוש טיסות מעיראק ומאיטליה.
ה"הגנה" הכשירה אלפי מפקדים בכל הרמות ואלה היוו את השלד הפיקודי שלה ושל צה"ל בעשרות שנותיו הראשונות.
