בולי "שבועות"

 חג השבועות הוא משלוש הרגלים שנצטוו ישראל לחוג כל שנה ולעלות בהם ולהיראות בבית המקדש ומתנותיהם עימהם: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני ה’ אלוהיך במקום אשר יבחר: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות; ולא ייראה את פני ה’ ריקם – איש כמתנת ידו" (דברים ט"ז, ט"ז-י"ז). ושלושה שמות לחג זה בתורה:

חג הקציר – זה כינויו החקלאי, על שם קציר החיטים, החל בארץ ישראל בעונה זו (שמות כ"ג, ט"ז);

חג השבועות – על שם שבעת שבועות, שסופרים מיום הבאת עומר השעורים למקדש ביום ב’ של פסח ועד יום זה (דברים ט"ז, ט’; שמות ל"ד, כ"ב);

יום הביכורים – על שם הקורבן המיוחד לחג זה (במדבר כ"ח, כ"ו).

וכך נאמר בתורה:

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה’. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שתיים שני עשרונים, סולת, תהיינה, חמץ תיאפינה – "ביכורים לה’" (ויקרא כ"ג, ט"ו-י"ז).

ואף אל פי שלא צוין בתורה תאריכיו של חג זה לפי חודשי השנה – נקבעה מסורתו ליום ו’ בסיוון, שהוא חמישים יום להבאת העומר. כיתות מסוימות בימי בית שני נהגו חשבון אחר (שהוא גם היסוד למסורת של הקראים, של השומרונים ושל הנוצרים). הבאת ביכורים זו היא מקורבנות הציבור, אך מלבד ביכורים אלה היה כל חקלאי ישראלי מביא מביכורי שדהו ומביכורי כרמו לבית המקדש, ככתוב, "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה’ אלוהיך" (שמות כ"ג, י"ט); אולם ביכורים אלה אינם צמודים למועד סיום בשנה.

אולם עיקר תוכנו של חג זה, תוכנו ההיסטורי, הוא זכר מעמד הר סיני ומתן התורה. "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות י"ט, א’) – מספרת התורה, ויום זה הוא ראש חודש סיוון, ולפי המסופר בהמשך הפרשה ירד ה’ על הר סיני – כעבור חמישה ימים – לעיני העם והשמיע באוזני כל ישראל את עשרת הדיברות, שהם היסוד לכל מצוות התורה, שניתנו לעם לאחר מעמד זה. במעמד זה נכרתה ברית עולם בין ה’ ובין עם ישראל. ה’ בחר בישראל להיות לו "סגולה מכל העמים", והעם קיבל עליו בהצהרה חגיגית: "כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע". עשרת הדיברות נכתבו על שני לוחות אבנים, והלוחות נשמרו לדורות בארון הברית, שעמד במשכן ובמקדש. ועל שם מעמד זה נקרא החג גם בשם "זמן מתן תורתנו".

חג זה הוא בארץ ישראל בן יום אחד, ובתפוצות – שני ימים, ו’-ז’ בסיוון, כדין הרגלים שעשו יושבי בתפוצות יום נוסף ("יום טוב שני של גלויות") משום הספק, היה קיים בקביעת התאריך, בזמן שבית הדין שבארץ ישראל היו מקדשים ראשי חודשים לפי ראיית מולד הלבנה, ולא תמיד הספיקו יושבי התפוצות לקבל את מועד קביעתם לפני בוא החג. ממנהגי החג: לימוד תורה במשך כל הלילה; קישוט הבית ובית הכנסת בירק ובפרחים; קריאת מגילת רות; אכילת מאכלי חלב.

 מ"מ