מנוף הארץ

 מדברי יהודה – 0.03

הרי יהודה, חלק מעמוד השדרה הסלעי של מדינת ישראל, מתמשכים במקביל ובין שפלת החוף ועמק הירדן. רכס הרים זה יוצר את קו פרשת המים בין הים התיכון לבין ים המלח, ולשני המורדות של הרי יהודה – המערבי והמזרחי – צורות ונופים שונים זה מזה שנוי רב. במערב משתפעים בהדרגה ההרים והעמקים הפוריים אשר ביניהם אל גבעות אבן-הגיר הגובלות בשפלת החוף, ואילו במזרח משתרע מדבר יהודה על צוקיו התלולים והמשופע נקיקים עמוקים. בחורף, בעונת הגשמים נשטפים נקיקים אלה בכמויות עצומות של מי שטפונות הגורפים עמם את שכבת פני האדמה ואת האבנים המתגלגלות ומותירים אחריהם את הסלע החשוף. השקע דמוי האוגף שנוצר כך השפיע השפעה רבה על גורלה של ירושלים ביצרו דרכה מעבר משפלת החוף אל השטחים אשר מעבר לירדן. כבר בדרך האבות, היא דרך הגבעות הראשית ממלכות הצפון החולפת על פני שומרון ובאר-שבע למצרים. הייתה ירושלים לחוליה המחברת את המזרח למערב ונוצר בה מרכז לחכמה, תעשיה ומסחר.

ההבדלים שבין שני גבי הרי יהודה הטביעו את חותמם לא רק על הנוף, האקלים ומבנה הסלעים, כי אם גם על הנוף האנושי. בגב ההר המערבי קמו במשך הדורות ישובי-קבע כי מורדות הגבעות המשתפלים בהדרגה אפשרו יצירת מדרגות הניתנות לעיבוד חקלאי. כן היו כאן מעינות מים רבים וגשמי החורף אשר ירדו בנחת לא יצרו מפלי מים מתערבלים הסוחפים עמם כל חלקה טובה, ואילו בגב ההר המזרחי הצחיח, חיו לעומת זאת הרועים הנודדים עם עדרי הצאן שלהם. לא השתרשות במקום , לא נטיעות כי אם נדידה מתמדת ממעין אחד למשנהו החיפוש אחרי שטחי מרעה לעדריהם. המדבר ללא-דרך על המערות אשר בצוקיו הנישאים הפך למקום מקלט לנמלטים על נפשם כדוד אשר ברח מפני שאול "וישב במצודת עין-גדי" (שמואל א' כ"ג 29). בני אדם אחרים חיפשו במדבר אחרי השלום והשלווה כי להתיחד בבדידות עם בוראם. הידועים ביותר מבין אלה הם בני כת האיסיים. אשר חיו המאה הראשונה לספירה בקומראן והותירו אחריהם את הירושה של מגילות ים-המלח המפורסמות.
 גן השלושה – בול 0.05

גן השלושה , המשתרע לרגלי הר-הגלבוע בעמק בית-שאן ונקרא כך על שמם של אהרון אטקין, דוד מוסנזון וחיים שטורמן, חברי ה"הגנה" אשר ניספו בעלותם על מוקש בסביבה זו בזמן המאורעות בשנת 1938, הפך לאחד הגנים הלאומיים היפים ביותר במדינה. הגן נטוע סביב הבריכה הטבעית, היא בריכת הסחנה,  אשר שמה הוסב עתה ל"בריכת עמל" ומדשאותיו המוריקות, אשר בינותן פורחים שיחים שונים, משתרעות על פני שטחים נרחבים המשתפלים אל מקווה המים. עצים גדולים וענפים פורשים את צילם ומגינים מפני השמש בקופחת על המוני המתרחצים והנופשים הנוהרים למקום נפלא זה. אפשר לבלות בגן-השלושה שעות ארוכות ורבות כי נוסף על קסמו הטבעי עוברים ושוטפים בו זרמי המים הצלולים בינות למבנים עתיקים – שרידים של תעלות השקאה, תחנות מים ומובילי מים וכן שרידים של מבני מגורים ומחסנים. בקיבוץ ניר-דוד הסמוך למקום ואשר אנשיו אחראים לשירותי התיירות במקום נמצא אף מוזיאון קטן אשר בו רוכזו הממצאים הארכיאולוגים מהסביבה הקרובה. המים הצלולים והעמוקים של בריכת הסחנה הנם מקום אידיאלי לאוהבי שחיה כי גם בימי הקיץ הלוהטים מצננים אותם מי-המעין הזכים והקרירים הנובעים מתחת לסלע. הסכר, אשר נבנה מחדש ואף הורחב, שומר על גבוה יציב של פני המים ומי – העודף יוצרים מפל מים המוליך את מימיו בנחת בימי הקיץ. אך הופך למערבולת חזקה אחרי גשמי-החורף. אזי מתגעשים מי המפל ופורצים בזעפם אל אפיק נחל-חרוד.

קיסריה – בול 0.10

קיסריה על שפת הים התיכון, בין תל-אביב לחוף דור – טנטורה מהווה מזיגה של יפעת-נוף ועניין היסטורי. היא שוכנת לחוף מספר מיפרצים קטנים, המספקים מעגנים לדוגיות וסירות. ראשית תולדותיה נעוצה במאה השלישית לפנה"ס – או אפילו לפני כן – כשהייתה נמל פניקי ושמו מגדל-סטרטון, תחנת הצטיידות קבועה לתנועה הימית בין מצרים לסוריה. מגדל-סטרטון נהנתה מחיי-שלווה של כפר דייגים עד לשנת 96 לפנה"ס כשהמלך החשמונאי אלכסנדר ינאי סיפח אותה לממלכתו. מקץ 33 שנים סופחה למחוז-סוריה הרומי וכעבור שנות-דור, בשנת 22 לפנה"ס, השיב אותה אוגוסטוס קיסר לממלכתו של הורדוס.

יוספוס פלוויוס מזכיר ב"קדמוניות היהודים" (ט"ו, 9), כי הורדוס תיכנן שם עיר בנויה לתלפיות, מקושטת בארמונות פאר. הוא בנה תיאטרון מאבן וברובע הדרומי הקים אמפיתיאטרון בעל תפוסה רבה. באותו אמפיתיאטרון, ששוחזר ושופץ והוכשר לאלפי צופים, מתקיימים אירועי הקיץ של הפסטיבל הישראלי. עמודי גרנית ורודים ואפורים, וקטעי שיש לבן מגולף הפזורים בים החורבות מעידים כאלף עדים על הוד עירו של הורדוס, שנקראה בשם קיסריה לכבוד השליט הרומי. אחרי מות הורדוס הייתה קיסריה לעיר רומית. התנגשויות בלתי- פוסקות בין המושלים הרומיים ולבין הקהילה היהודית המקומית רבת-ההשפעה הגיעו לשיאן במרד בשנת 66 לספירה, שהתפשט כדליקת קוצים על פני ארץ-ישראל. ירושלים והמקדש נפלו בשנת 70 לספירה, כשהרומאים כוננו בקיסריה את בירת מחוז יהודה. מרד הנפל של בר-כוכבא בין 132 ל- 135 היכה גלים גם בקיסריה, שכן רבי עקיבא ותלמידיו מתומכי בר-כוכבא מתו על קידוש השם במרתפי העינויים של קיסריה הרומית.

כבירת יהודה שגשגה  קיסריה ובמאות שלאחר מכן התגוררו בה חכמי התלמוד רב אשי, אבהו ואחרים, לצד מלומדים נוצריים מפורסמים. כשפלשו אליה, בשיא פריחתה, צבאות המוסלמים, הוסיפה להתפתח והייתה עדיין עיר גדולה עד שכבש אותה בשנת 1101 בלדווין מלך הצלבנים והפך אותה למצודה מבוצרת. משך 165 שנה הייתה קיסריה אחד המאחזים החזקים ביותר של הצלבנים בחופי הארץ, מוקפת חפיר וחומה ענקית ובה שערים, כנסיות, רחובות ובתים, שעודם גלויים לעין כיום. בייברס, שולטן הממלוכים , הרס את קיסריה ב- 1265 עד היסוד.

קרוב לשבע מאות שנה עמדה העיר בשממונה; שדותיה ובוסתניה היו מוזנחים ואמת-המים הקטועה שלה יצרה ביצות שגרמו לתחלואה. רק בעשרות השנים האחרונות קם האזור לתחייה. קיבוץ שדות-ים הוקם שם ב- 1940 והעיירה אור-עקיבא ב- 1951. לאחר מכן נבנו חווילות, מלון מפואר עם מגרש גולף ושוחזר האתר הצלבני כאטרקציה לתיירות. מבקרים מישראל ומחו"ל באים לבלות על מגרשי הגולף או על שפת הים, לטייל בין ההריסות ועל פני השוק הביזנטי, על כתובותיו היווניות ועמודי הבהט שלו. הם מתפעלים מאמת-המים הרומית ומן המוסיקה המנוגנת באמפיתיאטרון של הורדוס – או שהם נהנים מן הנוף של המעגן שבנה הורדוס ושבימי קדם הם ניצבו במבואותיו – כדברי פלוויוס (א', 21) "שלושה פסלים קולוסליים על עמודים מכל עבר של הכניסה לנמל". 

נגב – בול 0.15

שדה-בוקר – כפר הבוקרים – הוא המקום בו קבע מי שהיה ראש ממשלת ישראל מר דוד בן-גוריון את ביתו. על הישוב הזה, השוכן במישור הצחיח של הנגב, במרחק של 40 ק"מ דרומית לבאר-שבע ו- 18 קמ דרומית מערבית לעיירת הפיתוח ירוחם, עברו שינויים רבים מאז חודש מאי 1952, כאשר עשרים צעירים וצעירות בעלי יוזמה ורצון החליטו, לאחר סיימם את שירותם הצבאי, להקים ישוב המובסס על גידול צאן באזור השומם והמדברי. תוך תקוות גדולות ובראייה נבואית לעתיד החלה חבורת הצעירים האמיצה לבצע את תכניותיה הנועזות. לא היה במקום מרעה, ואף מים לא היו בו – אולם הם החליטו להצליח ויהי מה. בקבלם את עקרונות העבודה החקלאית הקדומים של הנבטים, הצליחו המתיישבים הצעירים לגדל כבר בסתיו של אותה שנה כמות מספוא מספקת להאכלת עדריהם בחורף. בדידותו של המקום השומם הוסיפה קשיים גם בשטח הביטחוני,  בהיותו אי קטן בין יושבי המדבר המשחרים לטרף, למרות זאת, העבודה המתמדת והעקשנית וכוח רצונם ותעוזתם של קבוצת החלוצים הביאה את פריה: נוסף על החברים החדשים המפורסמים – מר דוד בן-גוריון ורעיתו פולה (ז"ל) – אשר הצטרפו לקיבוץ בשנת 1953, הגיעו באביב 1955 עוד חמישים ישראלים צעירים ובעלי מרץ וחזון, והצטרפו אף הם לניסיון הנועז להפריח את שממות המדבר.

מאז החלה התפתחותה של שדה-בוקר. למרות התבססותם על הגידולים החקלאיים ועל גידול הצאן, הם פנו גם אל התעשייה, בפתחם את מרבצי המחצבים הנמצאים בסביבה הקרובה ולפיתוח ענף התיירות, בנטלם חלק בשחזור העיר הנבטית עבדת, בשוכנת בקרבת מקום ובהגישם בה את השירותים לעשרות אלפי התיירים והמבקרים. עם היוסד המדרשה לחקר הנגב – הסמוכה לשדה-בוקר, בשנת 1964 קיבל הקיבוץ תנופה חדשה. המדרשה אשר בגבולותיה שוכנים כ- 500 מורים וחניכים, היא מוסד חינוכי המשלב בתוכו את בית הספר התיכון האזורי, הסמינר למורים, בית ספר שדה, ספרייה ואף מוזיאום קטן. זהו מרכז לקורסים מיוחדים ללימוד בעיות המדבר בכללו והנגב בפרט, ומקובל מאוד על קבוצות נוער מבני חוץ-לארץ. לשדה בוקר עוד טרם מלאו עשרים שנה, אך כמו כמעט בכל אתר ואתר בישראל, ממש מתחת לפני השטח מוצאים ממצאים המעידים על התיישבות קדומה. בחפירות שנערכו זה מקרוב נתגלו סימנים של כפרים ומבצרים ישראליים קדומים. יחד כם כלים פרה-היסטוריים כגון סכינים,  גרזנים וכלי השחזה שונים אחרים אשר נמצאו בתל הסמוך, וכן נתגלו על גבי הסלעים שבסביבה גם ציורים המתארים תמונות ציד אשר גילן מגיע ל- 2000 שנה ויותר.

כינרת – 0.18

היא הוותיקה בין הישובים היהודיים החקלאיים סביב ים כינרת. היא שוכנת מספר קילומטרים דרומית לטבריה, בתוך הצמחיה העסיסית המקיפה את האגם הגדול ומורכבת למעשה משני ישובים נפרדים: כינרת המושבה וקבוצת כינרת. שני הישובים מבוססים על יסודות המשק המעורב ועל גידול פירות ומשובצים בינות לכרמים, לפרדסים ולמטעי עצי התמר והשדות – תמונה של אושר ושלווה. אולם החיים באזור זה של ישראל לא תמיד היו רגועים, כי כאשר הגיעו המתיישבים הראשונים בשנת 1906, לא היו בו דרכים וקבוצות משוטטות של רוצחים ושודדים שרצו בסביבה וסיכנו את עוברי-האורח ואת בתיהם הבודדים של המתיישבים. שנתיים לאחר מכן – בשנת 1908 – נוסדה קבוצת כינרת, המונה כיום 700 נפש. בשנת 1909, הוסט מקום המושבה ב- 2 קילומטר אל שפתו הדרומית-מערבית של ים כינרת. חייהם של המתיישבים הראשונים היו קשים, אך תמיכתו הכספית של הבארון אדמונד רוטשילד עזרה להם להתגבר על קשייהם העיקריים. כיום , ל- 200 תושבי המושבה, המעבדים שטח של 5,000 דונם בקירוב, יש גם זכויות דיג באגם והם שוכנים בבתים בנויים לתפארת המוקפים גינות נוי ועצי פרי.

המשובה כינרת הוקמה במקום בו שכנה העיר סנבריס העתיקה, אותה מזכיר יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלאביוס) בכתביו. בתקופת התלמוד – המאות השניה והשלישית למנין – הייתה סבריס עיר חשובה בעלת אוכלוסייה יהודית גדולה. גם לשטחי קבוצת כינרת עבר עשיר, כי בחפירות אשר התנהלו בהם, נתגלו קברים מתקופת הברונזה ובתוכם חרסים, תכשיטים, כלי פולחן וקישוטי זהב מלפני 4000 שנה. הארכיאולוגים סבורים שהיה זה חלק מבית הקברות  של בית-ירח, עיר כנענית ידועה, אשר חורבותיה המרשימות נמצאות בחוף האגם ליד המושבה. ההיסטוריה המודרנית של כינרת צנועה הרבה יותר מאשר של קודמותיה. אלה אשר יבואו אחריה לא ימצאו סימנים של מבנים מרשימים ושל מתקני אבן ענקיים, ובוודאי לא תכשיטי זהב, כסף או מעשה ידי אמן במתכת ובחימר. רמת החיים הטובה, הנוחה והפשוטה אשר הושגה לאחר עשרות בשנים של עבודה מפרכת, השאיר בעקבותיה מעט מצבות חומריות, אך הרעיונות והאידיאות אשר עליהם השתתה התיישבות זו ישארו ויהיו סמל לדורות הבאים.

תל דן – בול 0.20

שיחים סוב-טרופיים בשפע ועלוה עבותה, מוזנים ע"י בחלים מפכים קטנים, מאפיינים את שמורת תל דן. ניתן לגשת ללא קושי לשמורה נחמדה זו מצפון לעמק החולה, סמוך לגבול הסורי לשעבר, שהפכה למוקד עממי למטיילים ולנופשים מישראל ומחוץ-לארץ. צירוף של גורמים רבים גרם לכך. בקצה האחד נמצא התל של דן העתיקה, ישוב שהוקם על ידי שבט דן בתקופת השופטים. בתל נערכות חפירות והתגלו ממצאים רבים ומיוחדים במינם. מתקופה זו שמלפני 3000 שנה בקירוב. מעיינות עשירים, המפיקים כ- 40,000 מ"ק בשעה, נובעים מליבה של הגבעה ומזינים את נחל דן, אחד משלושת יובליו של הירדן אליהם מתווספים זרמי מים המשתפכים בין גוש עצי האלה.

התל נקרא בפי הערבים בשם תל-אל-קאדי (גבעת השופט). כמשמעות המלה העברית "דן". אם כי שטחה קטן גדושה השמורה עניין. שטח מיוחד לפיקניקים הוכשר על  יד הכניסה, החורשה של עצי אקליפטוס, שניטעו ב- 1939 על ידי מייסדי קיבוץ דן הסמוך. נתיב מסומן היטב על ידי שלטים צבעוניים מאפשר לבקר לראות כל פינה של גן רווי מים זה. השביל מתפתל דרך גן עדן של עצים, שיחים נדירים, מטפסים, שרכים ואזוב, גשרונים להולכי רגל ואבני מדרך מאפשרים מעבר ללא תקלה מעל לפלגים. צפצפות כסף מרשרשות ברוח הקלה ביותר. דולב מזרחי מתנשא על לגובה של 15 מטרים, ואילו צמרות האלה הסורית ואלון התבור מתנשאות מעל הירק המגוון הכולל בין היתר את הדפנה, הלוטוס והאשחור המצוי. חום, לחות, מזון וביטחון הפכו את שמורת הטבע לבית מחסה לחיות בר. לטאות מתחממות בשמש, מבין צמרות העצים נשמע ציוץ הציפורים ואילו חיות היער הקטנות נשמעות במרוצתן על גבי העלים שנשרו. אפילו המים הצחים מלאים תנועה.

במערב השמורה אנו עדים לתופעה מעניינת   מקום שם נבלעים המים בעומקו של הסלע ומתגלים שוב לעין במרחק מה דרומה. מקום מעניין אחר, הפעם מעשה ידי אדם. הוא תחנת הקמח בת 150 שנה, המופעלת בכוח המים. התחנה שהייתה בשימוש עד 1948 והופעלה שנית רק לאחרונה, מסיימת ביקור בלתי נשכח בשמורת הטבע תל דן.

יפו – בול 0.22

יפו – או כפי שנקראה על ידי אומות העולם לפנים יופה – הנה אחת הערים הציוריות ביותר בישראל. היא שוכנת דרומית לתל-אביב המודרנית. במשך אלפי שנים הייתה יחידה עצמאית; אולם משנת 1948 הפכה לחלק בלתי נפרד של העיר הגדולה תל-אביב – יפו עם אוכלוסייה בת 383,000 נפש, הכוללת 7,000 ערבים, אשר רובם חיים ביפו.

למרות האיחוד המנהלי בין שתי הערים, שמרה יפו על ייחודה האופייני, המתבטא במגדל השעון שבכיכר המרכזית בעל האופי המזרחי, בסמטאות המפותלות ובשווקים הססגוניים. תאריך יסודה של יפו שקוע אי שם בנבכי ההיסטוריה. אגדות יהודיות טוענות שהיא נוסדה על ידי יפת, בנו של נח, אולם הפולקלור היווני מייחס את ייסודה למלכה יופיה (קסיופיה), אשר בתה אנדרומדה נכבלה אל סלעי הים האימתניים כקרבן למפלצת הים. תעודות קדומות מוכיחות שכבר לפני 4000 שנה הייתה יפו נמל תוסס חיים בדרך החוף בין מצרים וממלכות הצפון. כאשר נכבשה על ידי המצרים במאה החמש-עשרה לפני הספירה, הייתה היא עיר כנענית בצורה ומוקפת חומות, אשר נפלה לאחר הכיבוש וההתנחלות היהודית בימי יהושע, בחלקו של שבט דן. בתקופת דוד ושלמה, בערך כ- 1000 שנה לפני המנין, הפכה להיות לשער הים של ירושלים, אשר דרכו הובאו החומרים על ידי שלמה המלך. בספר דברי הימים ב' פרק ב' פסוק ט"ו מסופר  כי חירם מלך צור הסכים ואמר: "ואנחנו עצים מן הלבנון בכל צרכך ונביאם לך רפסודות על ים יפו ואתה תעלה אותם ירושלים".

מקורות מקראים אחרים מספרים על הנביא יונה, אשר נשלח על ידי ההשגחה האלוהית אל העיר החוטאת נינוה, הפליג מיפו, וכן כיצד כורש מלך פרס נתן ליהודים החוזרים מן הגלות את יפו כעיר נמל חופשית. בתקופת שלטון החשמונאים היה ליהודים ביפו צי משלהם, אשר בשנים מאוחרות יותר איים על ספינות סחר וספינות המלחמה של הרומאים. לאחר נפילת ירושלים לפני חילות וספאסיאנוס קיסר נחרבה יפו, אך כעבור זמן קצר יושבה על ידי היהודים. ובתקופת התלמוד הייתה מקום ישיבתם של תלמידי חכמים. בתקופת שלטון ביזנץ – מהמאה השלישית ועד המאה השישית לספירה בערך – שקע כוכבה של יפו, אולם עם הכיבוש הצלבני הוא זרח מחדש, עד שבשנת 1267, כאשר המושל הממלוכי בייברס הרס אותה יחד עם ערי החוף ומבצריו האחרים. ארבעה דורות של קיפאון עברו על יפו, עד אשר בשנות 1660 המאוחרות היא החלה להתעורר, ובשנת 1779 הייתה כבר חשובה כדי לשמש לשער-משנה לנפולאון בנסותו לכבוש את הארץ.

עם תחילת העלייה היהודית במאה התשע-עשרה, החלה להתחדש בה ההתנחלות והתיישבות בהשתמש העולים במתקניו הפרימיטיביים של נמל יפו, כמקום עגינה זועם – בגלל החוף המסולע – של הארץ היעודה. יפו התפתחה במהירות ובתחילת מלחמת העולם הראשונה מנתה כבר 1,100 יהודים ו- 23,000 ערבים. כאשר ניצחו חילות בריטניה את הטורקים ב- 1918, המשיכו היהודים לזרום אליה, אולם המאורעות בשנות 1921, 1929 ו- 1936 דחקו אותם אל הפרבר החדש יחסית _ אחוזת בית _ שהתפתח והיה לתל-אביב רבתי. אחרי מלחמת השחרור של 1948 החלו לעזוב את יפו באופן חלקי תושביה הערבים ובהדרגה חזרו היהודים אל העיר העתיקה; הריסות שנגרמו על ידי הקרבות פונו; דרכים נסללו, בניינים תוקנו, והאזור מסביב לנמל העתיק והציורי שוקם כאתר תיירות, בו שוכנים אמנים בבתי היצור שלהם, והמשמש מוקד משיכה למבקרים מהארץ ולתיירים מחו"ל.

ערבה – בול 0.25

הערבה המשתרעת מקצהו הדרומי של ים המלח עד אילת, היא חלק מן השקע הסורי אפריקני. אורכה של הערבה, השוממה והמדברית בחלקה הגדול, 165 ק"מ ורוחבה מגיע עד 20 ק"מ. היא מפרידה בין שטחה של ממלכת ירדן במזרח לבין שטח ישראל במערב. בצד הירדני מתנשאים צוקים תלולים של אבן חול נובי אדומה לרוב, שהעניקה לחבל ארץ זה את שמו – הלא הוא אדום – בצד המערבי המדרונים מתונים יותר ורוב גוניים בצבעם, בצורתם ובמבנם. עמק  הערבה מתחלק לאזור הצפוני, לאזור המרכז ולאזור הדרומי. בכל אזור ואזור מצויים כמה מעיינות, שנודעת להם חשיבות מיוחדת בחבל ארץ זה, בעל האקלים החם והיבש, שבו כמות הגשם השנתית הממוצעת אינה עולה על 40 מילימיטר. כללית אפשר לומר, שככל שהמעיינות קרובים יותר לים המלח, מימיהם ומי השיטפונות החורפיים מלוחים יותר, ואילו ככל שנעים דרומה, הם מתוקים והולכים. ישראל השכילה לעשות שימוש טוב במקורות המים המוגבלים של הערבה והעמידה אותם לרשותם של יישובי הקבע ושל ההתנחלויות. המוסדות הלאומיים השונים עשו מאמצים רבים לעודד הקמתם של יישובים כאלה, ובמיוחד יישובים חקלאיים. אפילו באזור הצפוני, מקום שם שוררים אולי התנאים האקלימיים הקשים ביותר, הוקם בשנת 1961 קיבוץ נאות הכיכר שחבריו התמחו בגידול בקר ואף הצליחו לגדל דקלים על ידי השקיה במי מעין מלוחים מאוד.

במרכז הערבה נמצא עין חצבה, מעין עשיר-מים ונווה מדבר פורה. מניחים שהנווה שוכן מעל ימה תת-קרקעית רחבת-ידים, שטרם נחשפה. למקום יש היסטוריה משלו, הקשורה לתקופות הכיבוש של הנבטים של הרומאים ושל הביזנטים, כעת עומד שם כפר בשם חצבה, לפני למעלה מעשר שנים. באר צופר, לא הרחק מן המעיין של באר צופר, הוא יישוב נוסף במרכז בערבה, שנוסד על-ידי אחד מגרעיני נח"ל. מכרות הנחושת של תמנע, מהווים אחד ממרכזי המשיכה של דרום הערבה, מקום שם מצליחה שורה של יישובים משגשגים להפרות מחדש את האדמה המוזנחת מכבר. החדש שבהם הוא קיבוץ כתורה, שטרם הספיק לחוג את יום הולדתו הראשון, אילות, קיבוץ יוטבתה עתיר-המים, שנוסד עוד ב- 1951, באר אורה שהוקמה ב- 1950 וקיבוץ גרופית, שחבריו התיישבו בו ב- 1971 וכבר הספיקו לתרום את חלקם לשגשוג הערבה בעמלם ובחזונם.  העבר וההווה מתמזגים זה בזה בחבל ארץ מוזר וצחיח זה, המשתרע על שטח כולל של כשמונה מאות אלף דונם, שמתוכם ניתן לשקם ולהפרות שטחים רבים בעיבוד מתאים.

דוד המלך כבש את החבל מידי בני אדום, ששימש לו ולבנו שלמה אחריו כארץ מעבר לסחורות בדרכן לנמל אילת. אחרי תקופת שלטון ארוכה של האדומים, שהצליחו לכבוש את הארץ חזרה במאה השמינית לפנה"ס, השתלטו עליו הנבטים. הם ניצלו את מקורות המים השונים בערבה, פיתחו פעילות חקלאית וטיפחו את המסחר. הרומאים והביזנטים, שבאו אחריהם, המשיכו באותה מדיניות, אך לאחר כיבוש הארץ בידי הערבים, בשנת  638 לספירה, החלה הערבה, כארץ  ישראל כולה, להתנוון. רק בעקבות התחדשותן של הדבקות והיוזמה היהודית שוב יש סיכוי כי "ותגל ערבה ותפרח כחבצלת". (ישעיהו לה, 1).

עין עבדת – בול 0.30

עמוק בלב הנגב, בתוך מדבר צין, נובע מעין עין-עבדת. מימיו הירקרקים הפורצים דרך-פלא מתוך סלע עצום בלב השממה הלוהטת של מדבר הנגב הוא אחד ממראות הפלא של מדינת ישראל. התושבים הנבטים אשר התגוררו בסביבה זו הביאו את מימי המעין אל עירם עבדת בכרותם פיר עמוק בקרקע הסלעית עד לגובה פני המעין. את מוצא הפיר אפשר לראות גם עתה לרגלי הרכס. על-מנת לאפשר היבט קרוב יותר על מעין עין-עבדת ועל סביבתו הקרובה – אשר הפכה עתה לפארק לאומי – נסללה דרך גישה המובילה מקיבוץ שדה-בוקר אל המוצא הרחב של הואדי בין הצוקים הבוהקים בלובנם אל האגם ומימיו השקופים. מאחורי האגם, הולך הקניון ונעשה צר יותר ויותר ומעמיק עד הגיעו אל האגם השני.

כאן נפסק השביל וכמעט שאין גישה אל האגם העליון של עין-עבדת אשר עודף מימיו זורם לאורך הואדי ומעניק לשטח סביב עין-עבדת שפעת יופי והוד.

ברכת רם – בול 0.35

ברכת רם – "האגם הגבוה" – נמצאת בגולן הצפוני, לא הרחק מן הכפר הדרוזי מס'עדה. האגם דמוי-הביצה משתרע על שטח, שאורכו 900 מ', רוחבו כ- 400 מ' ועומקו מגיע לכדי 9 מ'. מראה בלתי רגיל הוא משטח מים זוהרים בסביבה זו, בגובה של 1000 מטרים מעל פני המים, המוסיף צבע ויופי לנוף מלא – התפארת אך הצחיח במקצת. למרות העובדה, שחלק אחד של שולי המכתש הוא מאבן גיר ולא מבזלת וולקנית, מאמינים רוב הבקיאים בנושא, שבריכת המים הזו אינה אלא פיו של הר געש כבוי.

מימיה של ברכת רם קרירים ומתוקים – אכן, תכולת המלח נמוכה ביותר – וגובה פני המים משתנה במטר אחד, בערך, בין קיץ לחורף. נראה, שהאגם המופלא והשקט הזה, בעל תכולה של שני מיליון מטרים מעוקבים, שלעולם אינו עובר על גדותיו, נמצא על אפיק המים שבין הר חרמון לבין הבניאס. מעיינות המפכים מן הגבעות בתחתית הר חרמון מזינים, כנראה, את המקורות התת מימיים של ברכת רם ואלה מצידם מזרימים מים למכביר אל הבניאס דרך שברים, שהתהוו בתחתית האגם. הבריכה הזאת נזכרת פעמים רבות בכתבים עתיקים. כך מסופר בתלמוד למשל, שמימי חמת גדר, הלא הם חמי טבריה, ומימי האגם הקרוי ברכת רם הם שרידים מן המבול !

החרמון – בול 0.45

הר חרמון עם פסגתו עטורת השלג מתנשא לגובה של כ- 3000 מטר מעל לפני-הים. ההר הקרוי בפי הערבים ג'אבל-א-שייח- הר זקן השבט – בשל כיפתו עטורת השיבה, מתמשך כגוש סלעי עצום צפונה מהגבול הצפוני מזרחי של מדינת ישראל שלאחר מלחמת ששת-הימים, ממקום בו נפגשים גבולות ישראל, לבנון וסוריה. למרות שרק מורדותיו הדרומיים של רכס ענק זה נמצאים בתחום שיפוטה של מדינת ישראל משפיע הר חרמון השפעה עצומה על אקלימה ועל מקורות המים של המדינה. הקרחונים הנצחיים המכסים את פסגותיו יוצרים תנאים אטמוספריים העוזרים לצינון הלהט המדכא של בקעת החולה הפורייה ביוצרם תנאים אידיאליים לפיתוח החקלאות, בעוד כמות הרבה – 1500 מילימטר בשנה – המזינה את מקורות נהר הירדן וממלאת את המעיינות, הפלגים ומאגרי- המים התת-קרקעיים .

השטח הישראלי של החרמון הקרוי כתף-החרמון, או למען הקיצור – הכתף – כולל בתוכו פסגה עטורת-שלגים בגובה של 2,200 מטרים, מקום אשר בו ניתן לעסוק בכמה מחודשי השנה בספורט המגלשים (סקי), וכבר הוקמו ופותחו בו המתקנים הדרושים לכך. נסלל כביש טוב מצופה אספלט עד לכפר הדרוזי מג'דל-שאמס הנמצא בקרבת מקום ואשר בו יכולים העוסקים בספורט החורף להינפש, ואם רצונם בכך, יכולים הם להשתמש ברכבל אשר יביאם אל הפסגה המתנשאת לגובה של 1000 מטרים מעל לשטחי הכפר. דרכים נוחות ומצופות אספלט נסללו באזור מרהיב זה, בו ימצא המטייל והתייר מצודות צלבניות כמצודת-נמרוד המרשימה בגודלה והשולטת על דרכי הגישה אל הפסגה; נחלי-הרים סואנים, כפרים דרוזיים ציוריים וישובים בודדים עדיין של בני-נוער ישראליים אמיצים אשר נטלו על עצמם את אבטחת השלום והביטחון של גבולות ישראל בצפון.

בתנ"ך מוזכר החרמון לראשונה בספר דברים פרק ג' 8-9 ושם נאמר : "צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקרא לו שניר". ההר מוזכר תכופות גם בספר יהושע ובמקום אחד מסופר כיצד "ויקח יהושע…ואת כל ארץ הגן…ועד בעל-גד בבקעת הלבנון תחת הר חרמון…"(יהושע י"א 16-71) . גם בדברי הימים נאמר כי "בני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל-חרמון ושניר והר-חרמון …" (דברי הימים פרק ה' 23). האיזכור החוזר של השם "בעל" המציין אליל, כגון ב"בעל-גד" וכן "בעל-חרמון" מציין בהדגשה את ההערצה אשר שררה להר הנישא בקרב השבטים הכנעניים שלא גורשו על ידי יהושע וצבאותיו כי אם ("…וישב גשור ומעכת בקרב ישראל עד היום הזה" יהושע י"ג 13).

ראש-פינה – בול 0.50

הוותיק שבישובים היהודיים החקלאיים בגליל העליון, המושבה ראש-פינה שוכנת בגובה של 450 מטר מעל פני המים, לרגלי מורדות הר כנען. כאן, בדרך העתיקה המובילה מטבריה לדמשק דרך גשר בנות-יעקב, הנטוי על הירדן, בסביבה הפראית והיפה, עוברות היו שיירות הגמלים אשר הוליכו נוסעים וסחורות לסוריה וצפונה ממנה וכן מן הצפון דרומה. ראש-פינה של היום נוסדה, בשנת 1878 על ידי קבוצת יהודים יוצאי העיר צפת, אשר רכשו חלק מאדמות בכפר הערבי ג'עוני, במרחק 6 ק"מ מזרחית לצפת והקימו את בתיהם בין שכניהם הערביים. אולם בתנאים הקשים אשר שררו אז, לא נשאה עבודתם הקשה פרי אשר יאפשר להם לקיום מינימלי, ובשנת 1880 הם זנחו את המקום.

שנתיים לאחר מכן, הוקמה המושבה מחדש ע"י מהגרים שהגיעו מרומניה ורוסיה וקורא שמה "ראש פינה" לפי פסוק כ"ב תהילים פרק קי"ח האומר: "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה". הצרות לא פסחו גם על המתיישבים החדשים . אדמה זיבורית, דרכים משובשות, ריחוקם מנמלי הים אשר שימשו לקשר יחיד עם אירופה עיכבו את התפתחותה של המושבה למשך תקופה ארוכה. ההתקדמות חלה רק כאשר הברון אדמונד רוטשילד החל לסייע להם להתגבר על קשיי חייהם : בהדרגה נסללו דרכים, הוקם קשר דואר וטלפון, הונחו יסודות לתעשייה זעירה ושוכללו שיטות העיבוד החקלאי. מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, התפתחה המושבה בצעדים מהירים ו- 860 תושביה חיים  חיי רווחה. צעד נוסף קדימה נעשה, כאשר לאחר מלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967 שוחררה הדרך המובילה לרמת הגולן דרך הירדן, והתחדשה התנועה על פני גשר בנות יעקב, כפי שהיה הדבר מימים ימימה. גורם נוסף לפיתוחה של ראש-פינה היה בהקמת שדה התעופה באדמות הקיבוץ השכן מחניים. שדה תעופה זה הפועל מזה כמה שנים מקרב את כל אזור המרוחק אל שאר חלקי מדינת ישראל.

נתניה – בול 0.55

נתניה, מקום הקיט והנופש המפורסם בישראל, שוכנת לשפתו של הים התיכון בשפלת השרון. סלעים מיוערים שומרים על חופי חולו הזהוב, ומוסיפים צל ומחסה מרוחות, ואמפיתיאטרון מרשים בנוי אבן, וגנים ציבוריים מצלים ומטופחים במקביל לחוף מוסיפים לו לווית יופי וחן; ובתוך העיר, המזרקות שבכיכר המרכזית, השדרות הרחבות, והמדשאות הנרחבות המוקפות שיחים פורחים, יוצרים אוירה עליזה וחגיגית. בהיווסדה ב- 1929 הייתה זו מושבה של מגדלי הדרים על שמו של הנדבן היהודי מאמריקה, נתן שטראוס, ועתה הפכה נתניה העיר לבירת השרון, שאוכלוסייתה מונה 63,000 נפש, ומשמשת כמרכז עירוני ומסחרי של כל הסביב, וכמרכז נופש ותיירות לבני הארץ ולבאים להנות ולהינפש בה מחו"ל.

בהיווסדה, למזלה הטוב, בזמן הנכון ובמקום הנכון – היא שוכנת במחצית הדרך בין תל-אביב וחיפה, - נוצרו בה תנאים האידיאליים לעיר מחוז. היא קשורה בדרכים נוחות ובמסילות ברזל עם שאר חלקי מדינת ישראל, אקלימה נוח ויציב, מצבה הטופוגרפי נוח לבניה ולפיתוח והעורף החקלאי מספק לה בשפע פירות, ירקות, חלב ותוצרתו. גורם חשוב אחר בהתפתחותה המהירה של נתניה היה אז, ששנים מועטות לאחר יסודה הצנוע החלה בריחת היהודים מגרמניה הנאצית. בחופיה הנוחים הוקמו מקומות מסתור לגישת ספינות המעפילים, וכאשר בעיות השיכון והתעסוקה החלו להציק – קבל על עצמו הישוב החדש שבמקום את פתרון הבעיות הללו.

מלחמת השחרור בשנת 1948 נתנה דחיפה נוספת לפיתוחה הכלכלי של נתניה, בעיקר עקב היות מרוכזות בה התעשיות הקלות ובעיקר תעשיות חיתוך וליטוש יהלומים, אשר כבשה לעצמה את המקום השני במקורות מטבע החוץ של מדינת ישראל. כיום נתניה משגשגת, הרחובות הומים קונים ונופשים; שולחנות צבעוניים המוצבים על המדרכות עמוסי משקאות קרים, גלידות למיניהן ופירות העונה. בתי המלון המלאים אורחים מהארץ ומחו"ל פזורים, לאורך החוף הזוהר, ובנייתם של בתי המלון החדשים  נמשכת.

עמק זבולון – בול 0.65

עצי הדקל מיטיבים לפרוח באקלימו החם והלח של עמק זבולון בסביבת עכו. הדקל הססגוני והנאה אוהב את אדמת החול רווית המים, כדוגמת זו של נווה מדבר או זו המצויה לא הרחק מן הים, מקום שם ישנם מים בשפע ושורר אקלים חם במשך תקופה ממושכת. כמה סוגי תמרים צומחים באדמה מלוחה מאוד, ואמנם מוצאים אנחנו מטעי דקל נרחבים לאורך חופו הדרומי של ים המלח, המניבים כמויות גדולות של תמרים מצוינים. אך הדקלים של עכו ושל סביבתה גבוהים יותר ונאים יותר מאחיהם ליד ים המלח. דקלי עכו תורמים רבות לאווירתה הססגונית והמזרחית של העיר. הם צומחים גם בחצר המסגד מן המאה השבע-עשרה של ג'אזיר פחה, מושלו האכזרי של האזור בעת ההיא, גם במצודה המבוצרת והעתיקה המוקפת חומה, שהפכה עכשיו לגן ציבורי, וגם בפארקים ובחצרות החאנים ההיסטוריים של עכו. מטעי הדקלים, שבעבר נהגו לטעת אותם לאורך גדותיו של נחל נעמן, משתרעים מגבולה הדרומי של העיר עד לקורדני, לפנים מבצר צלבני, במרחק של 7 ק"מ בערך, דרומה.

עין-גדי – בול 0.70

עין-גדי – נווה מדבר מוריק ופורח, השוכן לחופו המערבי של ים המוות – ים המלח, לרגלי ההרים הצחיחים והפראיים של מדבר יהודה, והוא משופע במימיהם הזכים והמבעבעים של מעיינות הגדי. כבר בזמנים הקדומים שימשה פינת חמד מבורכת זו מקלט לבני אדם בלהט המדבר. המקום שופע, כאמור, מעיינות עשירי מים, ומפליו הניתזים מעל הסלעים מבותרי-המערות והמכוסים בחלקם גפנים וצמחיה עבותה וסבוכה, הגולשת במורדות הסלעים אל מקווי-המים הצלולים. דקלים מתמרים באוויר החם והיבש, וצמחיה נדירה, שאין למצוא דוגמתה במקום אחר בארץ, מכסה את פינת גן-העדן הזו שבלב המדבר השומם. אין איש יודע מה היה שם המקום הזה באותה התקופה הכלכוליטית מלפני יותר מ- 5000 שנה, אשר כשריד ממנה נשאר עד היום מזבח הניצב על פסגת אחת הגבעות, אולם כבר בספר בראשית, פרק י"ד, פסוק ז', מוזכר המקום בשם חצצון תמר, בו ישב שבט האמורי.

בתקופת ההתנחלות נכלל המקום בנחלת שבט יהודה, כפי שמסופר הדבר בספר יהושע – ושמו כבר נקרא עין-גדי. דוד נמלט למערותיו מפני זעמו של המלך שאול, ושולמית מדברת בשיר השירים בערגה על "דודי לי בכרמי עין-גדי". החפירות שהתנהלו לא מכבר גילו במקום שרידי ישוב משנות ה- 500 שלפני הספירה, ובתקופת שיבת ציון של עזרא ונחמיה וכן בכל תקופת הבית השני ידועה עין גדי כמקום גידול בשמים ופירות נדירים ומכאן היו גם מביאים הכהנים את הגפן ואת פרי-הגפן לטכסיהם החגיגיים בבית המדרש. בתקופתו של הורדוס ובתקופת השלטון הרומאי ישבה באדמות עין-גדי כת יהודית של נזירים – האיסיים – אשר מרכזה היה בקומראן, ועיבדה את אדמותיה הפוריות של עין-גדי. מאוחר יותר הפך המקום לאחד ממעוזיו של שמעון הר-כוזיבא, הוא בר-כוכבא, בעת המרד נגד הרומאים, ובמערות נחל חבר השכן נמצאו אף המגילות המפורסמות בשם "אגרות בר-כוכבא", ובהן הוראות  מאת מפקדי המרד לקציניו, השוכנים במקום והממונים על המחוז.

עין-גדי יושבה מחדש מיד לאחר כשלון המרד בשנת 135 לספירה, וכתובים ותעודות מאותה תקופה מעידים על קיום קהילה יהודית פורחת במשך דורות רבים, ועדות לכך הם שרידיהם של בניני ציבור גדולים ובית-כנסת נאה, אשר נתגלו בחפירות זה לא מכבר. עין-גדי החדשה הוקמה – כישוב ניסיוני – בשנת 1953, לאחר שהמקום נכבש במלחמת השחרור ב- 1948 על-ידי נחיתה מצד ים המלח, ובשנת 1956 הפכה לישוב קבע קיבוצי. חברי המשק מפתחים מחדש את הגידולים המסורתיים של המקום – הגפנים והתמרים – וכן מצליחים על ידי שיטות עיבוד חדשות לאסוף 2-3 יבולים בשנה של תות-שדה וירקות, המבכירים במקום בגלל אקלימו החם והיבש,  והמובאים בטרם עונה לשוקי הארץ ואף נשלחם לחו"ל. פתיחתו של הכביש, המחבר את המקום דרך יריחו עם שאר חלקי הארץ, ההחלטה להפוך את השטח לפארק לאומי, וקיום אכסניית נוער ובתי ספר שדה עשוהו למוקד לטיולים ולתיירות. ויחד עם זאת, בשעות השלווה של דמדומים ושקיעת השמש, נראית עדיין עין-גדי כאותו מקום מבודד וקסום, אשר בו חפש דוד מפלט משאול, אשר בו תגבר בר-כוכבא את כוחותיו המתדלדלים, ואשר דורות אין-ספור של איכרים  עלומי-שם וחרוצים היפרו את אדמתו וגידלו בו את הבשמים, התמרים, הגפנים והאפרסמונים אשר טעמם המשובח הוציא את שם המקום למרחקים.

חוף אילת – בול 0.80 שפת הים בדרומה של אילת מעניינת היא ושוקקת חיים. כאן משליכות את עוגנן אניות מסוגים ומגדלים שונים. מכאן מפליגות ספינות משא, המובילות חומרי גלם ומוצרים מוגמרים דרך מיצרי אילת ומיצרי טירן אל ים סוף ומעבר לו, אל שוקי העולם הגדולים. לכאן מגיעות מיכליות הדלק רבות הקיבול, המביאות נפט לשם עיבוד בבתי הזיקוק, אינן חסרות גם סירות המפרש שמפרשיהן מוסיפים צבע לתמונה המצטיירת מול תכלת הרקיע וכחול הים.

לא הרחק מן האזור המסחרי שטות ספינות בעלות קרקעיות זכוכית, המשיטות את המטיילים מעל עולם קסום של אלמוגים ושל דגה טרופית רבת-צורות ורבגונית להפליא. הצלילה במים בעזרת ציוד מתאים – מקרבת אליך עוד יותר את פלאי הטבע הללו. דרומה מכאן לאורך שפת הים, מול חוף האלמוגים , הולכים ומוקמים בתי מלון משוכללים, אחרי שהושלמה לא מכבר סלילתו של הכביש, המתמשך לאורך דרב-אל-חאג', הנתיב שבעבר היה משמש את עולי הרגל המוסלמים בדרכם למכה. במרחק לא רב מכאן, יותר פנימה, בואדי טואבה השומם, נתגלו כתבות יווניות ונבטיות וכן מנורה וסמלים יהודיים אחרים חקוקים בסלע, עדות לכך שבדרך זו עוברות השיירות בזמן העתיק. סמוך מאוד מעבר לקו הירוק משתרע חוף טבא רחב הידיים והחולי, שלפנים היו בו עמדות קדמיות של הצבא המצרי. קצת הלאה מזה, מתגלות חורבותיה של המצודה שעל אי האלמוגים, הידוע גם בשמו "ג'זירת פרעון" (אי פרעה) והנה מפרץ קטן, "המפרץ הנעלם" שזכה לכינוי  "פיורד". סמוך ל"פיורד" נמצא אגם מים חמים, הקרוי בירכת אסיא – תופעה נדירה, שדוגמתה אינה מצויה אלא מקומות מועטים בעולם.

 עכו – בול 0.88

עכו, המוזכרת עוד במקרא, שוכנת בגליל המערבי, על חוף הים התיכון, במרחק 15 ק"מ דרומית לראש הניקרה וכ- 10 ק"מ צפונית לחיפה. אוכלוסיית עכו המונה 33.500 תושבים מעורבת,  וחיים בה לצד היהודים כ- 6000  מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאים מתוך שמירה על יחסי קיום יחדיו בעיר המודרנית והמשגשגת, בה הרחובות הרחבים, הפארקים המוריקים והמצילים מקטינים את הרעש של עורקי התחבורה הסואנים ואת רעש מכונות בתי-החרושת הפועלים במלוא הקצב. עכו, כאחת הערים העתיקות ביותר הידועות, נזכרת לראשונה בתעודות מהמאה התשע-עשרה לפני הספירה, שמרה על חשיבותה במשך דורות רבים ותעודות אשוריות מהמאה השמינית והשביעית לפני הספירה מעידות עליה כעל מרכז למסחר, לתעשייה ולתרבות.

בשנת 333 לפנה"ס פתחו תושבי עכו את שעריה העיר בפני צבאות אלכסנדר מוקדון, וכפיצוי על כניעה ללא קרב, זכו לעצמאות יחסית. בעקבות ניצחונו של אלכסנדר ללא שפיכות דמים, שונה שם העיר לפתולמיאס, על פי שם המושלים היוונים, התלמיים – השם אשר נשאה אותו במשך כאלף שנים. האימפראטורים הרומיים וספאסיאנוס ואחריו טיטוס, הביאו את גייסותיהם דרך נמל פתולמיאס, ומשם הסתערו על מבצרי היהודים בגליל, בטובחם אלפי אנשים תוך המלחמה. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה עכו עיר נמל שוקקת אשר בה שכנה קהילה יהודית גדולה.

עם הכיבוש המוסלמי בשנת 636 לספירה הוחזר לה שמה הקודם אך העיר עצמה התנוונה. בתקופת הצלבנים התאוששה העיר מחדש ומשנת 1104 ועד למפלתם הסופית של הצלבנים בשנת 1291 הייתה מרכז גדול, בעל אוכלוסייה של 50,009 נפש, ושימשה כחוליה מקשרת עיקרית עם ארצות אירופה. אחדים מהמבנים המרשימים אשר נתגלו בעת החפירות שהתנהלו בה לאחרונה מתייחסים לתקופה זו.  נצחונו המוחץ של הסולטאן המאמלוכי אל-מאליק אל-אשראף השאיר את עכו חרבה, והיא הייתה קטנה ובלתי-חשובה עד לאמצע המאה השבע-עשרה, כאשר ראש שבטי הדרוזים, פאקיר א-דין  החל בשיקומה. לאחר תקופה של פחות ממאה שנים בנה דאהר-אל-עומר את חומותיה, והשליט האלבאני אחמד אל-ג'יזאר הוסיף את בנייני המרחצאות המפוארים (המשמשים כעת למקום משכן המוזיאום העירוני), את המסגד המרשים על חצרו, המוקף בעמודים אשר נלקחו מחורבות אשקלון וקיסריה, וכן בנה את "חאן העמודים". אחד מפרטי-הלווי בהיסטוריה של עכו הוא המצור של נפוליאון, אשר נמשך שלושה חודשים והסתיים בנסיגתו לאחר שלא הצליח לכובשה.

עכו, כשאר חלקי הארץ, נשארה תחת השלטון הטורקי עד אשר  נכבשה על ידי הבריטים בשנת 1918. לאחר 30 שנה היא שוחררה על ידי כוחות צה"ל במלחמת השחרור ומאז היא צופה בביטחה לעתיד.

המפרץ הנעלם – בול 0.95

"המפרץ הנעלם" נמצא בחופו המערבי של מפרץ אילת במרחק של 20 ק"מ מן העיר וחודר אל תוך אדמת החוף לעומק של למעלה מ- 600 מטרים. המקום הקרוי בפי הערבים מרסה מורה – מפרץ המים הגואים, מוכנה בפי הישראליים גם בשם "מפרץ הסרטנים" כי מימיו שורצים בשפע יצורי-ים אלה. מי הים הכחולים המלטפים ברגיעה את החוף החולי הרחב והמכוסה חלוקי אבנים צבעוניים בעלי גוונים שונים, נוסכים על המקום את הקסם הרדום של הקיץ. בחורף, לעומת זאת שונה המראה לחלוטין כאשר משברי גלים סואנים המגיעים לגובה של 10 מטרים שוצפים בקצף ומסתערים על הכביש החדש אשר נסלל לאורך הגדה המזרחית של חוף חצי האי סיני מאילת בואכה שארם-א- שייח.

ערבה – בול 1.00

הערבה היא כיברת ארץ באורך של 165 ק"מ וברוחב של 20 ק"מ המשתרעת מסדום שבדרום ים המלח ועד אילת שעל שפת ים-סוף. חם, מאובק וצחיח, זהו מישור מוקף חומות-סלעים, המהווה מבחינה גיאוגרפית חלק מן השכר הסורי-האפריקני הגדול ונכלל בנגב הישראלי, שמשתרע ממערבו, כשירדן ממזרחו. צורות מוזרות של צוקים משוות עניין לנוף שומם זה, שכמות משקעיו השנתית מגיעה בקושי ל- 50 מ"מ ושיישובים בו הם בחזקת חזיון נדיר. הצמחייה הטבעית דלילה, מצטמצמת , בדרך כלל, לאקציות דוקרניות בודדות ושיחים נמוכים ועלובים הגדלים לאורך הערוצים.

תנאי-אקלים, טיב האדמה, קשיי הגישה והריחוק ממרכזי החיים עיכבו את התפתחותה של הערבה. ברם, המצב הביטחוני ומחסורה הכרוני של ישראל בקרקעות נתנו תנופת-יתר ליישובה של הערבה. כשמסתכלים מזרחה, אל המדרונות התלולים של אבן-חול אדומה בעבר הירדני, אין מגלים אף לא יישוב אחד. אולם בצד הישראלי, המצטיין בגבעות נמוכות יותר המורכבות מאבן-חול, גבישים ובהט, קמו עשר התנחלויות מאז 1948.

גורם מסייע לכך היה גילוי מספר מקורות מים הזורמים לאורך הערבה – מים שהם דלוחים בקצה הצפוני, סמוך לים המלח, ונעשים מתוקים יותר ככל שמתקרבים לאילת. המקום הקשה ביותר ליישוב קבע היה נאות-הכיכר, ליד סדום, שם פותח תמר מיוחד הגדל על מים מלוחים. נאות-הכיכר נוסדה ב- 1961 ושכנתה הקרובה ביותר, חצבה, הוקמה ב- 1966, ליד נווה עין חוצוב הפורה, שם נמצאו שרידי מבצר רומאי. לדעת מומחים נמצא מתחת לעין-חוצוב אגם קרקעי, מאגר חירום בלתי מנוצל. פוספטים נמצאו ליד עין יהב במרכז הערבה ודרומה ממנה קמה באר מנוחה, נאות מדבר וצומת, ששימש לפנים כמחנה עובדים.

ככל שהמעיינות נעשים פחות מלוחים, כן משתפרת החקלאות וכך קמו בדרום-הערבה מספר ישובים, שהצעיר בהם קטורה, מייסדם של צעירים מארה"ב בשנת 1973. גרופית, ישוב ותיק יותר בעשר שנים, מתגאה כיום במיבנים בני ארבע קומות ומטעים מוריקים על פני מאות דונמים והיישוב הותיק מכולם, יטבתה, הוקם ב- 1951 בעין-רדיאן, מעין עתיק-יומין, ששימש כאחת מתחנות בני-ישראל במסעותיהם במידבר. באתר זה נחשפו מצודה ישראלית, מבצר רומי ומקדש של דיאנה אלת-הצייד. חפירות ארכיאולוגיות העלו, כי כריית נחושת שגשגה  בתימנע כארבעת אלפים שנה לפנה"ס וחודשה על-ידי המצרים בין 1400 ל- 1250 לפנה"ס, ולאחר מכן גם בימי הרומאים והביזנטים. דרומה מזה שוכן משק באר-אורה, שהוקם ב- 1950 על מעיין המכונה בערבית עין-החושך, משום תכולת-המגנזיה הגבוהה שלו, שהייתה גורמת לתחלואה, באתר זה נחשפו כורי היתוך רומאיים-ביזנטיים, שהיו קשורים אל מכרות הנחושת של תימנע. אילות 3 ק"מ מצפון לאילת, היא עתה בת 15 וכמו חציבה, גרופית, יטבתה והיאחזויות אחרות הנם אחד ממוקדי הצמיחה בערבה הצחיחה. בעזרת הממשלה והקרן לקיימת לישראל, שיצרו את התשתית של הכביש, השבחת הקרקע והמבנים היסודיים, נתקיימה בעמק הערבה נבואתו של ישעיהו (ל"ה, א'): "ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת".

אמת מים ליד עכו – בול 1.10

מוביל המים של ג'אזר  פחה החולש על הנוף סביב קיבוץ לוחמי הגטאות נבנה במחצית השנייה של המאה ה- 17 ע"י אחמד פחה, מושלה של נפת צידון, והיה ללא ספק המפעל ההנדסי החשוב ביותר שבוצע באזור זה במשך 400 שנות השלטון הטורקי בארץ ישראל. אחמד זכה לכינוי הקצב (ג'אזר) בשל אופיו האכזרי וחסר המעצורים היה אישיות חזקה ובעל כושר מינהלי מצוין הוא העלה את עיר הנמל עכו לבירתו וקבע אותה כביתו. אולם עכו הייתה דלה במעיינות מים טבעיים, לכן בכדי להתגבר על המגרעת הזאת, הוא הקים את אמת המים שהזרימה מים חיים ממעיינות כברי הנמצאים במרחק של 13 ק"מ צפונה לעיר.

עד לפני זמן קצר היו שהאמינו שהמדובר במוביל מים מקורי, אך מחקרים הוכיחו שהערוצים המטויחים המובילים את המים מכברי, לאורך 5 ק"מ לפחות, מקורם עוד בתקופת השלטון הרומי. מוביל המים , כפי שהשתמר עד היום, ראשיתו במעין תעלה בגובה פני האדמה, בהמשכו הוא נשען על עמודים בכדי לשמור על השיפוע המתון הדרוש להזרמת המים ליעדם. אחדים מהעמודים, כמו אלו הסמוכים לכפר הערבי מזר'ע, מתנשאים עד לגובה של 10 מטרים. אחרי מזר'ע הקרקע  מתרוממת שוב והעמודים נמוכים יותר, אולם בגלל שקיעת הקרקע ליד קיבוץ לוחמי הגטאות נשען המוביל על עמודים גבוהים בכניסה לעכו. אמת המים שנהרסה כמעט כליל בעת התקפת נפוליאון על עכו בשנת 1899, שוקמה בשנת 1905 ונשמרה מאז הודות לשיפוצים ותיקונים שנעשו בה במרוצת הזמן, שמשה כספק המים העיקרי של עכו למי שתייה עד שפוצצה במלחמת השחרור משיקולי ביטחון. למרות שכיום אמת המים אינה בשימוש, משתמשים עדיין עמודיה וקשתותיה הססגוניים מצבת זיכרון מרהיבה לאחת מתוכניות הפיתוח המועטות שיזם המשטר הטורקי בארץ ישראל.

צפת – בול 1.30

צפת היא אחת מארבע עריה הקדושות של ארץ ישראל, יחד עם ירושלים, טבריה וחברון. העיר השוכנת בגליל העליון על הר המתנשא לגובה של כ- 900 מטר, משקיפה על נוף עוצר-נשימה ביופיו, המשתרע מן הכינרת ועד לפסגתו של החרמון. סמטאותיה המתפתלות והמקסימות ובתי הכנסת העתיקים מימי הביניים מכאן ובתי המלון והמרגוע מכאן, הפכו את צפת לאחד ממוקדי המשיכה החשובים לנופשים בחודשי הקיץ. כוח משיכה מיוחד מהווה רובע האמנים, שבו יוצרים למעלה מחמישים ציירים ופסלים. סמוך לרובע האמנים נמצא המוזיאון לאומנות ע"ש גלינשטיין, אך צפת מתגאה במוזיאון נוסף, המוקדש לנושא הדפוס, כי בעיר הזאת הודפס בשנת 1578 הספר הראשון בשפה העברית בארץ הקודש.

בתקופת בית שני שימשה צפת אחת מגבעות המשואות, שהעבירו את הבשורה על חידוש הלבנה, שנמסרה מירושלים. כשהכריזו יהודי הגליל בשנת 66 לספירה על הצטרפותם להתקוממות נגד הרומאים, ביצר אותה המצביא וההיסטוריון יוסף בן מתתיהו. שרידי המצודה העתיקה שהקים הם חלק מהגינה שעל פסגת הגבעה, במרכז העיר. אחרי חורבן בית שני עברו לגור בצפת משפחות רבות ידועות-שם של תלמידי חכמים. עד מהרה צמחה כאן עדה יהודית ניכרת, שהתקיימה במשך כמה מאות שנים. הצלבנים הפכו את העיר למבצר חשוב, שבה התגוררה אוכלוסייה מבוססת היטב, שהייתה בחלקה יהודית. לאחר כניעת העיר לצאלח-א-דין בשנת 1881 ועד לכיבושה בידי השולטן בייברס, עבר השלטון על צפת לסירוגין ממוסלמים לנוצרים.

בייברס עשה את צפת לבירת הגליל, והתפתחות זו הפיחה בעיר חיים חדשים. מספר רב, יחסית, של יהודים חזר והתיישב בה, והצטרפו אליהם יהודים מספרד, שנמלטו מרדיפות האינקביזיציה וכן יהודים ממזרח אירופה, שהתחקו על עקבות מורשתם. במאות השש-עשרה והשבע-עשרה הפכה צפת למרכז למדנות ושל תורת הנסתר. הנציחו את שמה שמות נודעים כגון: המקובל ר' יצחק לוריא (האר"י הקדוש), ר' יוסף קארו המלומד והמפרש, בעל "השולחן ערוך" ואחרים, גם הם נודעים בתהילתם. בד בבד עם התרופפותו של המנהל התורכי  החלה לרדת חשיבותה של צפת. לא היה בכוחם של התורכים לשמור על החוק ועל הסדר, והארץ הפכה טרף לכנופיות שודדים. המלאכה והמסחר הלכו והצטמצמו ורעידת האדמה הנוראה, שפקדה את העיר בשנת 1833 ושבה נספו למעלה מ- 4000 נפש, הייתה מהלומה כבדה ביותר לעיר ולתושביה. בפרוץ מעשי האיבה ב- 1948 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 12,000 ערבים וכ- 1,500 יהודים. על אף אי השוויון המכריע לכאורה נאלצו הערבים להפסיק את התקפתם ולנוס על נפשם. מאז החל התהליך הבלתי-פוסק של התפתחות העיר. כיום מתגוררים בצפת 14,000 יהודים וצפוי לה עתיד, שאפשר להשוותו אך ורק לימי הזוהר של המאות השש-עשרה והשבע-עשרה, כי בהתאם לתכניות שעובדו, אמורה העיר לההפך למרכז העירוני של הגליל כולו.

נצרת עילית - בול 1.70

נצרת עילית מתנשאת מעל נצרת הקדומה, כ- 30 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה. עיירה זו של הגליל התחתון, שכמעט כל תושביה יהודים, נוסדה ב- 1957 על גבעות המשקיפות אל אחותה העיר המקודשת לאמונה הנוצרית. כאן, לפני 2000 שנה, שגשגה עיר יהודית קטנה שפרחה עד לכיבושה על-ידי הערבים   במאה השביעית.

כאחת מתוכניות הפיתוח המבטיחות ביותר של המדינה, הפכה נצרת עילית למרכז המנהלי של צפון הארץ, עם אוכלוסייה המונה כ- 20,000 נפש. מאחר והעיר מתוכננת לאוכלוסייה כוללת של 75,000 נפש, הותקנו בה מראשיתה שיכונים טובים, דרכים נאותות ותשתית נוחה לצרכים אחרים. חמישים המשפחות הראשונות שהיוו את חיל החלוץ, מצאו בתים מוכנים ותשתית לבתי-ספר ולשירותים חיוניים, כגון אלה הדרושים לצורכי בריאות, חינוך ושיווק. למטרות בידור, הוקמו וניבנו אצטדיון גדול לכדורגל שבו 40,000 מקומות ישיבה; מועדוני ספורט; מרכזים קהילתיים; מרכזי-נוער, וכיתות ערב למבוגרים. ניבנו גם בתי כנסת והוקם במקום מרכז קליטה לעולים. התוכנית לעתיד הקרוב כוללת הקמת ספרייה ציבורית, מרכז קניות אזורי וכמה בתי מלון. לאחרונה הוצע, לבנות, בין נצרת עלית לנצרת תחתית, מרכז בריאות שיקרא על שם עבד אל-עזיז זועבי המנוח, שהיה סגן שר הבריאות ויליד נצרת.

נצרת עלית רושמת לזכותה תעסוקה מלאה (לבד מכמה מקרים קשים של מוגבלים) והתפתחות כללית מעודדת. הרבה צדדים לסיבות הצלחתה. בהיותה נתמכת על-ידי הרשויות הממשלתיות והסוכנות היהודית, עברו עליה ימיה הראשונים באורח סביר, וזאת בשל העובדה כי הבתים שסופקו היו במידה נאותה ועמדו על רמה גבוהה, הכבישים נסללו והתחבורה הייתה יעילה.

בית-חרושת לממתקים ולשוקולד, מפעל טכסטיל, חברות הנדסיות ומספר מסוים של מפעלי תעשייה זעירה, כל אלה מספקים מקורות עבודה. יותר מ- 70% מתושבי העיר הם עולים ממזרח אירופה; בעלי מקצוע, בעלי-מלאכה ובוגרי בתי-ספר גבוהים, שכישוריהם אפשרו  מציאת תעסוקה במקום כמו נצרת עלית. 10% נוספים באו ממדינות דוברות ערבית, והיתר הם ישראלים ותיקים. מספרם הנמוך של אלה שעזבו את העיר מאז היווסדה, והמספר הגבוה של תושבים מיועדים שלא ניתן לקולטם מחוסר דיור, הם עדות חותכת כי מבחינה כלכלית המצב הוא די שפיר. ייתכן גם, כי מיקומה הגיאוגרפי היוצא דופן הוסיף על סיכויי יציבותה של נצרת עלית. יחד עם זאת, העובדה כי היא משקיפה אל נצרת הקדומה, עם מסורתה הנוצרית והיהודית, יופייה ואופייה המיוחדים, נתנו תחושה של היסטוריה בלתי מנותקת, שמרבית ערי הפיתוח בישראל לוקות בה.

אי האלמוגים – בול 2.00

אי האלמוגים על הנמל הזעיר אשר בו ומצודותיו ההרוסות שוכן במפרץ אילת בנתיב הימי של ים-סוף. המקום ידוע בשמו הערבי ג'זירת-פרעון – אי הפרעונים – המצביע על הקשרים עתיקי היומין עם מצרים אשר הייתה מתמיד שכנתה הדרומית של ישראל. בתקופת שלטון הצלבנים כונה המקום בשם איל-דה-גראייה – שיבוש של שמו הערבי הנוסף אל-קרייה (בעיר הקטנה). בגוש של גרניט שאורכו מצפון לדרום 300 מטרים ורוחבו המרבי 150 מטרים משתרע אי האלמוגים כ- 14 ק"מ דרומית מערבית  לאילת, וניתן להגיע אליו בנקל תוך שיוט של שעה קלה. כאשר מתקרבים אל האי נראות בבירור החומות אשר הגנו על המחסנים שליד המעגן במפרץ הזעיר. הכניסה לתוך המעגן לכלי-השיט אפשרית רק בשעות הגאות ובהתקרב הספינה למקום מבחינים במגדלים הרבועים השומרים על המפרץ משני צידיו ובחומה המקיפה את המקום לסרוגין. רובם של המבנים מרוכז היה בראשי הגבעות אשר בשני קצותיו של האי הקטן, ובעיקר בקצהו המטפס ועולה לגובה של 30 מטרים מעל פני הים. על גבעה צפונית זו ניצב עדיין – בין שרידי מבנים מאוחרים יותר – שלד בנין המצודה בגובה של מספר מטרים, וכן שרידי בית-המרחץ המקומר והמסגד. אין כל מקורות מי-שתייה במקום ותושביו אצרו את המים במאגרים, ואילו המחצבות סיפקו את האבנים ששימשו להקמת המבנים המרשימים. תולדותיו של האי טבועים הרחק בנבכי העבר, אך כל מי אשר החזיק במקום הזה שלט למעשה על שער הנמל ועל העיר אילת – היא עציון-גבר המקראית – ועל דרכי התחבורה אשר קישרו בין מצרים וערב לפיניקה והאימפריות בצפון. כבר לפני שלושת אלפים שנה הכיר המלך דוד בערכו האסטרטגי של המקום וכבשו מידי האדומים, ואילו שלמה בנה בו צי כפי שמסופר: " ואני עשה המלך שלמה בעציון-גבר אשר את אילות על שפת ים סוף בארץ אדום" (מלכים א', ט' 26). במשך מאתיים שנה היה המקום בידי היהודים עד אשר "השיב רצין מלך ארם את אילת לארם וינשל את היהודים מאילות, ואדומים באו אילת וישבו שם…" (מלכים א' ט"ז 6).

שרידיהן של שתי התקופות פזורים עד היום על פני האי אף כי הגוש הגדול של הבניינים הבולט עדיין בשטחו הוא מתקופת הצלבנים ובתוספת של מבנים ממלוכיים. בשנת 1115 ביצרו הצלבנים בפיקודו של המלך בולדווין הראשון את אייל-דה-גראייה- כפי שנקרא האי בפיהם – על מנת לשמור על השטחים אשר בשליטתם ועל החניות אשר היו פזורות לאורך דרך עולי-הרגל. כ- 55 שנים חלפו מאז עד אשר נכבש המקום על ידי סלאח-א-דין, נבנה ובוצר מחדש, אך לאחר זמן קצר ניטש ונעזב. עכשיו משמש האי כאתר תיירות היסטורי אשר אליו מגיעים טיילים ולפרקים פוקדים אותו גם דייגים ולהקי שחפים אשר הד צריחותיהם הצורמניות מתגלגל בינות לקירות המתפוררים המטים ליפול. 

חיפה – בול 3.00

נמל חיפה – נמלה הראשי של מדינת ישראל – משתרע בין העיר חיפה לבין רכס הר הכרמל. במימיו השלווים של המפרץ הנרחב עוגנות אוניות-נוסעים, מיכליות ואוניות-משא המצפות לטעינה או לפריקת מטעניהן. סמוך סמוך למימי הנמל מטפס ועולה הר-הכרמל בשלשה רכסים: רגלי ההר, מרכז ההר המשתפל ברכות, והרכס הגבוה המכוסה עדיין בצמחיה טבעית של שיחי אלגומין צהובים המשופעים בקוצים, שיחים ירוקים המפיצים סביבם את ריחם המתקתק ועצי אורן-הסלע.

לפני שבני ישראל נכנסו אל הארץ המובטחת, ישבו בחלק זה של חוף הים התיכון הפיניקיים אשר התגוררו בכפרים קטנים ביניהם שקמונה, ששכנה על החוף דרומית לעיר חיפה של היום, וסלמונה, אשר על חורבותיה עומדת עתה השכונה בת-גלים, אחד מפרברי העיר. במאה ה- 3 לספירה – תקופת התלמוד – היא התקופה הרומאית המאוחרת – נודעה כבר חיפה בשמה הנוכחי. רובם המכריע של תושביה היו יהודים ושמה של העיר נודע לתהילה הודות ליורדי- הים, בעלי המלאכה ותלמידי החכמים אשר ישבו בה. היא שימשה כמרכז חכמים יהודים עד לפלישת המוסלמים בשנת 636 לספירה וגם לאחריה, והייתה ביתם של רבנים וחכמים. בשנת 1100 לספירה לחמו היהודים והערבים אלה לצד אלה, בעוז רוח אך ללא הצלחה, בנסותם להדוף את ההתקפה על חיפה של חיילות הצלבנים אשר הצליחו – למרות ההתנגדות – לכבוש את העיר ולשחוט את כל בני הקהילה היהודית. הצלבנים חידשו את ביצורי העיר ואף שינו את שמה ל"כאיפאס" אשר הייתה למבצר צלבני עד אשר נכבשה, בשנת 1265 על ידי השולטן הממלוכי בייבארס. במשך 500 שנים הייתה חיפה כפר נידח עד אשר נבנתה מחדש על ידי מושל הגליל, השייך הבדואי דהר-אל עמאר. בשנת 1854 מנתה כבר העיר כ- 2000 תושבים והשתלבותה ברשת מסילות הברזל ב- 1905 הביאה להתגברות פיתוחה, כי נוסף על הנמל אשר היה קיים בה כבר, נתמשכה עתה ממנה מסילת ברזל אשר חיברה אותה לכל חלקי הארץ ואף חוצה ממנה. מעבר השלטון הטורקים לממשלה הבריטית בשלהי מלחמת העולם הראשונה הגדיל את חשיבותה של חיפה, וכן קרה גם בשנת 1948 לאחר מלחמת השחרור.

חיפה של היום היא העיר השלישית בגודלה במדינת ישראל, על 215,000 תושביה אשר לפחות 13,000 מהם הם מוסלמים, דרוזים, נוצרים וחברי כת הבהאים, אשר מרכזה העולמי נמצא על הר הכרמל, למרות העובדה שבתחומיה מרוכזים מפעלים רבים של התעשייה הכבדה, שמרה חיפה על האווירה השלווה של עיר קטנה יחסית. מסביב לשטח הנמל מרוכזים כל השירותים הדרושים לטיפול בנוסעים ובמשאות וכן מתקנים גדולים אחרים כגון: בתי הזיקוק לנפט, בתי חרושת, ממגורות לדגן ולגרעינים ובתי מלאכה ומחסנים הדרושים לאחזקתם של המתקנים העצומים הללו. מעל לשטח הנמל, על גב שיפולי ההר, נמצאים אזורי המסחר והתעשיות הקלות ואזורי-המגורים אשר מתוכם מזדקר המקדש הבהאי בעל כיפת – הזהב הבנוי בתוך גן ציורי ומטופח, ואילו החוליות המפוארות בתי המלון ומסעדות הפאר נמצאות בראש הרכס, מקום בו הולכים ונבנים במהירות בנין הטכניון והאוניברסיטה החדשה של חיפה.

אילת – בול 10.00 – ראה בול 0.80

ראש פינה- בול 20.00 – ראה בול 0.50

שמורת אבשלום – מערת שורק – בול 50.00

באחד מימי מאי 1968 הידהד קול פיצוץ במורדותיהם המערביים של הרי יהודה. לכאורה פיצוץ נוסף במחצבת הר-טוב, שייעודה לספק חצץ לבנייה. אלא שפיצוץ זה היה שונה בתכלית ממאות הפיצוצים שקדמו לו; הוא חשף פתח קטן לעולם קסום ומופלא, שהיה חבוי במעבה האדמה, נסתר מעין איש וכל יצור חי אחר. בפיצוץ זה מתחיל הפרק הנוכחי של המערה. אך סיפורה המלא של המערה החל זמן רב קודם לכן.

לפני כמאה מיליון שנה כיסה ים חם ורדוד את מרבית שטחה של ארץ-ישראל. על קרקעיתו של אותו ים שקע חומר רב. ברובו היה זה חומר גירני, המכיל בין השאר שלדיהם של בעלי-חיים ימיים שונים, ובעיקר שבלולים וצדפות; חומר זה התלכד לסלעי גיר ודולומיט. סלעי הגיר והדולומיט בנויים מגבישים צמודים והדוקים, ועל כן כמעט שאינם מחלחלים מים. אולם תוך כדי התרוממותן של שכבות הסלע וקימוטן נוצרו סדקים, ואלה מאפשרים למים לחדור לתוך הסלע ולהמיסו. סלע נמס ? – לכאורה תמוה, אך אם נזכור, כי מים המחלחלים וזורמים בקרקע, סוחפים אליהם פחמן דו-חמצני (CO2), הנפלט משורשי הצמחים ומרקבובית, נבין כי אותם מים מזוקקים שירדו כגשם, הפכו לחומצה, וחומצה אכן מסוגלת להמיס, ולו גם באיטיות רבה, אף סלעים קשים ביותר. כך הרחיבו המים את הסדקים ויצרו חלל, שהוסיף לגדול. יש מדענים הטוענים, כי מערות תיווצרנה רק באזור שבו עוברים המים מפני השטח אל מי התהום; במקביל קיימות עדויות , כי לאחר היווצרות התבליט של הרי יהודה ליכחו גלי הים את קו הגובה של 380 מ' לערך, שהוא אמנם רום המפלס של המערה. הפרק הבא בתולדות המערה החל עם נסיגתו של הים וירידת מפלס מי התהום. בשלב זה פסקה המסת הסלע, והתהליך התהפך; עתה משמגיעה טיפת המים טעונת תמיסת הגיר לתקרת המערה – נפלט ממנה הפחמן הדו-חמצני, והגיר מתגבש. קוטרן של טיפות המים הוא כ- 5 מ"מ, והן משקיעות את הגיר, במקום מגען עם התקרה, בטבעת עדינה מסביב. טבעת מצטרפת לטבעת – וכך נוצר מעין "מקרוני" חלול, שקוטרו כקוטרה של  טיפת המים. אורכם של נטיפים אלה מגיע כדי 100-80 ס"מ, והם מצויים בעיקר ב"חדר המקרוני", אך גם באזורים אחרים.

אם מסיבה כלשהיא ייסתם הצינור הדקיק ודרכם של המים תחסם, הם יזרמו עתה על פניו של הנטיף מבחוץ, וישנו את צורתו – מנטיף צינורי לנטיף קוני – שהוא עבה בבסיסו והולך וצר בקדקודו, הנטוי כלפי מטה. אורכם של נטיפים כאלה עשוי להגיע כדי 5-4 מטרים. אם קצב הטפטוף מהיר מקצב התנדפותו של הפחמן הדו-חמצני, תטפטף הטיפה מטה. רק עתה, לאחר התנפצותה, ייפלט הגז והגיר המומס בה יתגבש לזקיף. ואמנם אם נשמור על השקט, נוכל לשמוע את קול נטף המים באזוריה השונים של המערה, ובראשם של זקיפים רבים נוכל לראות את המכתש שנוצר מהטיפות הנופלות. אם נתבונן היטב, נוכל גם לראות, כי בעוד שהנטיפים מפוזרים על מרבית שטחה של תקרת המערה, מרוכזים הזקיפים לאורך קוים מוגדרים – התואמים את קווי הסידוק העיקריים שבתקרה, ולכן קצב אספקת  המים בהם רב. בעוד שהנטיפים הם דקים וחלקים רובם, רב יותר עושר צורותיהם של הזקיפים. התנפצותה של הטיפה ופיזור הרסס ממנה, וכן גם הקצב השונה של הטפטוף, מאפשרים מגוון רב יותר. וכך נוכל למצוא "כובעים מכסיקניים" ויער של פאגודות", "צריחים" ו"טורטים של חתונה". יש וזקיף נושק לנטיף, והשניים מתחברים לעמוד. לעיתים נוכל להבחין במקום המפגש ולעיתים מיזוגם כה מושלם, עד כי לא נוכל לדעת מיהו מי. לעיתים מתחברים כמה עמודים לפרגודים ולמסכים, המחלקים את חלל המערה למספר חללים משניים.

ימים ספורים בלבד אחרי גילוי המערה, פרשה עליה רשות שמורות הטבע את חסותה, אולם עשר שנים חלפו מאז ועד ששערי המערה נפתחו לפני הציבור הרחב. הרבה מחשבה, ידע ואהבה הושקעו בטיפוח של המערה והכשרתה לביקורי הקהל, תוך הקפדה מירבית על שמירתה, הגנת הערכים הנדירים המצויים בה והבטחת המשך קיומם בעתיד. מערת שורק מצויה בשמורת אבשלום . שמורה זו הוקדשה לזכרו של אבשלום שוהם ז"ל, אשר נפצע במלחמת ההתשה ומת מפצעיו. משפחתו וידידיו עזרו לרשות בטיפוחה של המערה. המערה מצויה במורדותיהם  המערביים של הרי יהודה, מדרום לנחל שורק, במפנה המערבי של הר יעלה. אורכה המירבי – 91 מ' (אורך ממוצע 80 מ'). רוחבה המירבי 80 מ' (רוחב ממוצע 60 מ'), גובהה המירבי של התקרה – 12 מ'. שטח המערה – 4800 מ"ר . נפחה כ- 25,000 ממ"ק. גיל הסלעים – כ- 100-80 מיליון שנה. גיל היווצרות המערה – כ- 25-8 מיליון שנה. תחילת היווצרות הנטיפים – לפני כ- 5 מיליון שנה.