בול שחרור מחנות הריכוז

 "המהפכה הנאצית" לא הייתה מכוונת נגד שום מעמד חברתי או כלכלי מיוחד, ולכן היה צורך בהמצאת אויב פנימי כאויב כל המעמדות הגרמניים כך הוכרז על היהודי כאויב פנימי מס’ 1, ובהיות היהודי בן לעם המפוזר בתפוצות, הוכרז מתחילת מלחמת העולם השנייה על עם-ישראל כולו כאויב העם הגרמני. בכך הוכשרה הקרקע לרדיפת היהודים והוקדשו האמצעים של "הפתרון הסופי" על כל שלביו.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ובעקבות חוקי הגזע מנירנברג, הושלכו לכלא עסקנים ציבוריים ופוליטיים אנשי-אינטליגנציה, עשירים ויהודים ש"חיללו את הגזע ה"ארי". מאסרים המוניים גם של הגברים של קהילות מסוימות, התחילו בעקבות "סיפוח" אוסטריה ופרעות "ליל הבדולח" ב- 1938. רק יהודים שהמציאו ניירות הגירה שוחררו מהמחנות, וכך התחיל המרוץ הנואש של היהודים עם  הזמן, עם המוות – ונגד האדישות של העולם החופשי".

ב- 1939 כבר היו מחנות הריכוז מדינה בתוך מדינה, מדינת בלשת המדינה (גסטאפו) ופלוגות הסער (אס-אס) שחונכו ב"מבצרי-המסדר" לרוצחים מתוך שכנוע ובדם קר. פותחו כבר אז השיטות לשבירת רוחו של האסיר ולהשמדה המונית בעזרת רופאים, שנקראה אותנזיה – "מוות מתוך חסד" שקיבלה את הגושפנקה ה"לגלית" ע"י הפירר ביום 1 בספטמבר 1939, יום הפלישה לפולין ותחילת מלחמת העולם השניה.

בהתאם להוראתו של ראש משטרת הביטחון וה"שף" של אייכמן, ריינהרד היידריך מיום 21 בספטמבר 1939, התחילו הגירושים. בחורף 1939-40 גורשו יהודים מאוסטריה ומצ’כיה ל"רזרוואט לובלין" בפולין, שלמעשה היה מחנה פתוח שם גוועו היהודים מרעב ומקור. באוקטובר 1940 גורשו יהודי מדינה גרמנית שלמה – של באדן – למחנה גורס (צרפת), ומשם להשמדה לאושוויץ ב- 1942. ברחבי מזרח-אירופה הוקמו גטאות שנותקו מכל מקור מחייה, ובהם מחנות עבודה, כדי להשמיד את היהודים "בדרך הטבע" באמצעות עבודת פרך, רעב ומגיפות. אך הגרעין הבריא של העם היהודי הסתגל, כנראה, גם לתנאי-תופת אלו, ומשום כך הוחלט ב"ישיבת ואנסה" בינואר 1942 על השמדת היהודים במחנות  ההשמדה. כך הופעלו תאי-הגז בבלזץ, חלמנו, סוביבור, טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ ומכונות הירי בבאבי-יאר. בכל ארצות אירופה הכבושה רוכזו היהודים במחנות מעבר גדולים. משם הגיעו יום-יום משלוחי מוות לפולין. רק אחוז קטן "ניצל" זמנית מההשמדה, כדי למות במחנות העבודה בבוכנוואלד,  דכאו, ברגן-בלזן, נאצווילר, מאוטוהאוזן, לבוב-ינוסבקה, פלאשנב, בור, יסנובץ, בחבל טרנסניסטריה, ובאלפי מחנות אחרים.  

מלבד היהודים, עונו והושמדו שבויי-מלחמה ואסירים מכל הארצות הכבושות, אך רק היהודים הציתו את אש-המרד. הם התמרדו בגבורה עילאית באושוויץ, בטרבלינקה, בסוביבור, ובמחנה האחרון אפילו התנקמו בצורריהם הראשיים וגרמו לסגירת המחנה. צבאות השחרור הגיעו למחנות ההשמדה רק בינואר 1945, ולמחנות העבודה במערב באפריל 1945. לנשברים ולנואשים, שרבים מהם מתו עוד אחרי השחרור, הביאה ה"הבריגדה היהודית" את תקוות התקומה הלאומית, את בשורת המולדת. הבריגדה נרתמה כולה למשימת עידוד שארית הפליטה בחומר וברוח ולהשבת בנים לארצם, כדי שיקום דבר הנביא ב"דמייך חיי".

 ד"ר ה. רוזנקרנץ