הרוגי מלכות בדור התקומה

 נעמן בלקינד – נולד בי"ב בטבת תרמ"ט (1889) בגדרה. התחנך בראשון לציון והצטרף לארגון ניל"י בהשפעת בן-דודו, אבשלום פיינברג. בשנת 1917 ניסה להגיע למצרים כדי להיפגש עם אהרון אהרונסון. נישבה בנגב וניכלא על-ידי התורכים בבאר-שבע. הוא הואשם בריגול, אך בחקירותיו הכחיש כל קשר לרשת וטען שהיה בדרכו לקנות שעורים. הוא ביקש להיפגש עם ידידו, עלי פואד ביי. בינתיים נתפס פנקסו ובו רשימותיו; הוא שוחרר, כביכול , מן הכלא והוזמן לסעודה אצל עלי פואד ביי, שם הוצאו ממנו בדרכי מרמה אחדים משמות שותפיו לרשת. בעקבות גילויים אלה ניכלא שנית ונישלח לדמשק. באוקטובר 1917, לאחר תפיסתו, התפרצו התורכים לזיכרון-יעקב ואסרו את בני משפחת אהרונסון ואחרים. בא’ בטבת תרע"ח (16 בדצמבר 1917) ניתלה בכיכר המרכזית של דמשק ליד עמיתו לרשת, יוסף לישנסקי. עצמותיו הועלו ארצה וניטמנו בראשון לציון ב- 24 באוקטובר 1919.

יוסף לישנסקי – נולד בשנת תר"ן (1890) ברוסיה. עלה ארצה בשנת 1896 והתגורר בבית קרובי משפחה במטולה. שירת ב"השומר", אך לא התקבל כחבר, ועל כן פרש בשנת 1915 ויסד בכינרת את "המגן", שחבריו קיימו שמירה ברוחמה, בבאר-טוביה, בעקרון ובגדרה. עוד בתקופת פעילותו ב"המגן" נצטרף לארגון  ניל"י, ובמשך תקופת קיומו של הארגון היה יד ימינה של שרה אהרונסון בתיפעול הרשת, והיה אחת הדמויות המרכזיות שפעלו בה. באוקטובר 1917, כשהקיף הצבא התורכי את זיכרון-יעקב, הצליח להימלט ומצא מחסה בקרב אנשי "השומר" בעקבות המצור ששמו התורכים על המושבות החליטו אנשי "השומר" להסגיר את לישנסקי לידי התורכים. הם ניסו להרגו ליד מטולה, אך הוא הצליח להימלט. רעב ופצוע הגיע עד וואדי סמוך לנבי רובין, שעל-יד ראשון לציון, שם ניתפס בידי הבדואים. הוא נמסר למושל ירושלים, נחקר והועבר לדמשק. בא’ בטבת תרע"ח (16 בדצמבר  1917)   ניתלה בכיכר המרכזית של דמשק ליד עמיתו לרשת, נעמן בלקינד. עצמותיו הועלו ארצה וניטמנו בראשון-לציון ב- 24 באוקטובר 1919. בט"ו באב תשל"ט (8 באוגוסט 1979) הועבר ארונו לירושלים ונטמן בטקס צבאי.

שלמה בן-יוסף – נולד בל’ בניסן תרע"ג (7 במאי 1913) בלוצק, פולין. היה מפעילי קן בית"ר בעיר הולדתו. העפיל לארץ-ישראל בשנת 1937 והצטרף לפלוגות הגיוס של בית"ר בראש פינה. נימנה עם אלה מחברי האצ"ל שהתנגדו ל"הבלגה". לאחר רצח חמישה יהודים שנסעו במונית בכביש עכו-צפת החליט, עם שניים מחבריו – אברהם שיין ושלום ז’ורבין – לצאת לפעולות תגמול בניגוד להוראות מפקדיו וללא אישורם. ב- 21 באפריל 1938 יצאו השלושה אל ההרים למקום שממנו התכוונו להטיל רימון יד על אוטובוס ערבי, שהיה בדרכו מצפת לטבריה. הפעולה נכשלה והשלושה נתפסו. למרות כל המאמצים, שנעשו להצילו, נידון שלמה בן יוסף למוות והיה עולה הגרדום הראשון בתולדות המחתרות. גזר הדין בוצע בכלא עכו בל’ בסיון תרצ"ח (29 ביוני 1938). גופתו נטמנה בראש פינה.

חנה סנש -  נולדה בכ"א בתמוז תרפ"א, (17 ביולי 1921), בבודפשט, הונגריה. בשנת 1939 עלתה לארץ ישראל ובמשך שנתיים למדה בבית ספר חקלאי בנהלל. לאחר מכן הצטרפה לגרעין של "הנוער העובד" והגיעה לקיבוץ שדות ים.  שם שהתה שנתיים ימים. בשנת 1944 התגייסה לצבא הבריטי ובמסגרת זו יצאה לקהיר. ב- 11 במרץ 1944 טסה לאיטליה ואחרי יומיים צנחה ביוגוסלביה. שלושה חודשים חייתה בחברת הפרטיזאנים של טיטו. לבסוף, בהגיע הוראת הצבא הבריטי לה ציפתה, וב- 9 ביוני 1944 חצתה את הגבול להונגריה כדי להושיט עזרה ליהודי אירופה. למחרת נעצרה על-ידי הנאצים, נחקרה ועמדה בעינויים, למרות שהפגישו אותה עם אמה ואיימו לענות גם אותה. בבית המשפט הודתה ב"אשמה" – רצון להציל יהודים ממוות. חנה סנש הוצאה להורג בירייה בכ"א בחשוון תש"ה (7 בנובמבר 1944) הובאה לקבורה בחלקת ה"מארטירים" בבודפשט, ובח’ בניסן תש"י, (26 במרץ 1950) הובא ארונה לישראל וניטמן בהר הרצל בירושלים.

אליהו בית-צורי – נולד בי"ב בשבט תרפ"ב ( 10 בפברואר 1922) בתל-אביב למשפחה וותיקה בארץ. משנת 1937 היה חבר האצ"ל. בתקופת לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים חל הפילוג בארגון והוא הצטרף לשורות הלח"י. ב- 6 בנובמבר 1944 נטל חלק בהתנקשות בחיי לורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון שישב בקהיר. במהלך ההתנקשות נהרג גם נהגו של הלורד. אליהו בית-צורי ניתפס פצוע והובל לבית-החולים, שם שהה כשבועיים עד להחלמתו. הועמד למשפט ונידון למוות. למרות הפגנות האהדה במצרים ולמרות מחאות שנשמעו בעולם, בוצע גזר הדין. הוא הועלה לגרדום בקהיר, בח’ בניסן תש"ה (22 במרץ 1945) בי"ז בתמוז תשל"ה ( 26 ביוני 1975) הועלו עצמותיו לארץ-ישראל וניטמן בטקס צבאי בהר הרצל בירושלים.

אליהו חכים – נולד בו’ בטבת תרפ"ה (2 בינואר 1925) בבירות לבנון. עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1932 והתגורר בחיפה. התגייס לצבא הבריטי כדי להשתתף במלחמת העולם השנייה ונישלח למצרים. גם בתקופה זו פעל למען המחתרת בהפצת חומר ובמשלוחי נשק לארץ. כשהחל ארגון לח"י להתאושש ערק חכים מן הצבא הבריטי והצטרף למחתרת. השתתף בהתנקשות בחיי הנציב הבריטי העליון מק מייכל. ב- 6 בנובמבר 1944 נטל חלק בהתנקשות בחיי לורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון שישב בקהיר. במהלך ההתנקשות נהרג גם נהגו של הלורד. אליהו חכים ניתפס, הועמד למשפט ונידון למוות. למרות הפגנות האהדה במצרים ולמרות מחאות שנשמעו בעולם, בוצע גזר הדין. הוא הועלה לגרדום בקהיר, בח’ בניסן תש"ה 022 במרץ 1945) בי"ז בתמוז תשל"ה ( 26 ביוני 1975) הועלו עצמותיו לארץ-ישראל וניטמן בטקס צבאי בהר הרצל בירושלים.

מרדכי אלקחי – נולד בי"ד אדר תרפ"ה (10 במרץ 1925) בפתח תקווה. בשנת 1943 הצטרף לשורות האצ"ל והשתתף בפעולות קרב ובהחרמת נשק ממחנות הצבא הבריטי. הפעולה הראשונה בה נטל חלק הייתה ההתקפה על מבצר המשטרה הבריטית בקלקיליה, שנערכה במוצאי יום כיפור תש"ה. הוא ניתפס ב"ליל ההלקאות", שהיה ב- 29 בדצמבר 1946, זו הייתה פעולת גמול של האצ"ל על הלקאת אחד מחבריו על ידי הבריטים. מרדכי אלקחי הועמד למשפט צבאי, לא הכיר בסמכות השופטים לדון אותו ונידון למוות. נעשו מאמצים רבים להשיג בשבילו חנינה; באותה עת תיכנן האצ"ל לשחרר אותו ואת חבריו מהכלא, אך העברתו, בחשאי, מירושלים לכלא עכו סיכלה את התכנית. מרדכי אלקחי הועלה לגרדום בעכו בכ"ו בניסן תש"ז (16 באפריל 1947). גופתו נטמנה בצפת.

דב גרונר – נולד בכ"ו בכסלו תרע"ג (6 בדצמבר 1912) בהונגריה, העפיל לארץ-ישראל בשנת 1940. נשלח למחנה המעצר בעתלית ולאחר שחרורו הצטרף לפלוגות הגיוס של בית"ר בראש פינה ולמחתרת האצ"ל. בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי ולחם באפריקה ובאירופה; לאחר שחרורו מן הצבא שב לאצ"ל. ב- 23 באפריל 1946 יצא עם כוחות אצ"ל להתקפה שנערכה על משטרת רמת-גן כדי להחרים נשק ממחסניה. במהלך הפעולה ניפצע ונישבה על-ידי הבריטים. תקופה ארוכה נאבק על חייו בבית-חולים, ומשהתאושש הועבר לבית הכלא והועמד למשפט צבאי, כפר בסמכות הבריטים לשופטו ונידון למוות. בתגובה על גזר הדין חטפו אנשי האצ"ל את מאיור קולינס ואת השופט וינדהם. ביצוע גזר הדין נידחה ובני הערובה שוחררו. אישים ומוסדות יהודיים ניסו לבטל את גזר הדין, והאצ"ל אף תכנן לשחרר את דב גרונר ואת חבריו הכלואים עמו – מרדכי אלקחי, אליעזר קשאני ויחיאל דרזנר. אולם, העברתם החשאית של העצירים מירושלים לכלא עכו סיכלה את התכנית. גרונר הועלה לגרדום בכ"ו בניסן תש"ז  (16 באפריל 1947). גופתו נטמנה בצפת. בכ"ד באייר תשי"ד (27 במאי 1954) הוסר הלוט ברמת-גן נעל האנדרטה לזכר דב גרונר וחבריו שנפלו בקרב זה. האנדרטה היא מעשה ידיה של הפסלת חנה אורלוף.

יחיאל דרזנר – נולד בכ"א בתשרי תרפ"ג (13 באוקטובר 1922) בפולין. עלה ארצה עם משפחתו בילדותו. היה פעיל ב"פלוגות הנוער" של בית"ר ובמחלקת המודיעין של האצ"ל. הגיע לארגון בהשפעת מעצרו של אחיו, צבי, שנישלח לגלות בקניה. יחיאל דרזנר היה מפקד גונדה ביחידת מחץ של אצ"ל. נתפס בפעולת "ליל ההלקאות", שנערכה על ידי לוחמי הארגון ב- 29 בדצמבר 1946 כגמול על הלקאת אחד מחברי המחתרת על ידי הבריטים. הוא הועמד למשפט צבאי, לא הכיר בסמכות השופטים לדון אותו ונידון למוות. נעשו מאמצים  להשיג בשבילו חנינה; עם זאת תכנן האצ"ל לשחרר אותו ואת חבריו שנידונו למוות והיו כלואים עמו בירושלים , אך העברתם, בחשאי, לכלא עכו סיכלה את התכנית. הוא נשבה אלמוני, בכינויו  דב רוזנבאום, ורק בשנת 1948 התבררה זהותו האמיתית. בשמו הבדוי הועלה לגרדום בכ"ו בניסן תש"ז, (16 באפריל 1947) . גופתו נטמנה בצפת.

אליעזר קשאני – נולד בא’ בניסן תרפ"ג ( 18 במרץ 1923) בפתח תקווה. בהיותו חבר "מכבי צעיר" חשדו בו הבריטים בהשתייכות לאצ"ל. הוא נעצר והוגלה למחנה המעצר באפריקה, שם החליט להצטרף לשורות האצ"ל. לאחר שחרורו שירת בחיל התעמולה, ולאחר מכן בחיל הקרב. הוא השתתף בפיצוץ מלון "המלך דוד" ונעצר לשניי-עשר יום. לאחר מכן ניתפס ב"ליל ההלקאות", שהיה ב- 29 בדצמבר, זו הייתה פעולת גמול של האצ"ל על הלקאת אחד מחבריו על-ידי הבריטים. אליעזר קשאני הועמד למשפט צבאי, לא הכיר בסמכות השופטים לדון אותו ונידון למוות. נעשו מאמצים  להשיג בשבילו חנינה; בד בבד עם זאת תכננה מפקדת האצ"ל פעולה לשחרורו מהכלא בירושלים, אך העברתו, בחשאי, לכלא עכו סיכלה את התכנית. אליעזר קשאני הועלה לגרדום בעכו  בכ"ו בניסן תש"ז, (16 באפריל 1947) . גופתו נטמנה בצפת.

משה ברזאני – נולד בב’ בתמוז תרפ"ח (20 ביוני 1928) בעיראק. עלה ארצה בילדותו והתגורר בירושלים העתיקה. בגיל צעיר החל לעזור בפרנסת משפחתו. הצטרף לשורות לח"י והשתתף בפעולות חבלה ומיקוש. ניתפס בשעת עוצר לילה באחד מרחובות ירושלים כשבכיסו רימון יד. הוא הועמד למשפט צבאי, כפר בסמכות בית הדין לשופטו ונידון למוות. בתא הנידונים למוות, שבבית הכלא בירושלים התיידד עם מאיר פינשטיין, חבר אצ"ל. שניהם ביקשו מחבריהם להגניב לתאם שני רימוני יד, כדי שיוכלו לפוצץ עצמם עם תלייניהם, אך הודעת הרב גולדמן על רצונו להיות נוכח בשעת התלייה גרמה לשינוי תכניתם. כדי שהרב לא ייפגע. בא’ באייר תש"ז (21 באפריל 1947) שעות אחדות לפני ביצוע גזר הדין, פוצצו עצמם בתא הנידונים למוות, כשהם חבוקים זה בזרועות זה. גופותיהם נטמנו בירושלים.

מאיר פיינשטיין – נולד בט’ בתשרי תרפ"ח (5 באוקטובר 1927) בירושלים. למד עשר שנים

בישיבת "עץ חיים", ובגיל צעיר החל לעזור בפרנסת המשפחה. תחילה הצטרף ל"הגנה"  ובתחילת שנת 1944 התגייס לחיל ההנדסה של הצבא הבריטי. לאחר שהמציא תעודה בה זויף גילו. בתקופת שירותו בצבא הבריטי התקשר לחברי האצ"ל וסייע בהעברת נשק לארגון ממחנות בחוץ-לארץ. לאחר שחרורו מן הצבא בשנת 1946 הצטרף למחתרת ופעל בחיל התעמולה. בעיצומו של קורס סגנים, ב- 30 באוקטובר 1946, יצא להתקפה על תחנת הרכבת בירושלים. ההתקפה הייתה חלק מתוכנית כללית של הארגון לפוצץ תחנות רכבת בארץ. בפעולה זו ניפצע קשה, ניתפס והועבר לבית חולים, שם נקטעה ידו. הוא הועמד למשפט צבאי, כפר בסמכות בית הדין לשופטו ונידון למוות. בתא הנידונים למוות, שבבית הכלא שבירושלים התיידד עם משה ברזאני, איש הלח"י , שנידון גם הוא למוות. השנים ביקשו מחבריהם להגניב לתאם שני רימוני יד, כדי שיוכלו לפוצץ עצמם עם תלייניהם, אך הודעת הרב גולדמן על רצונו להיות נוכח בשעת ביצוע גזר הדין גרמה לשינוי תכניתם, כדי שהרב לא יפגע. בא’ באייר תש"ז (21 באפריל 1947), שעות אחדות לפני מועד העלאתם לגרדום פוצצו עצמם בתא הנידונים למוות, כשהם חבוקים זה בזרועות זה. גופותיהם נטמנו בירושלים.

יעקב וייס – נולד בי"ג בתמוז תרפ"ד (15 ביולי 1924) בנוביזמקי, צ’כסלובקיה. בהיותו בן עשר הצטרף לקן בית"ר במונקאץ’ שבצ’כסלובקיה. בתקופת הכיבוש הנאצי פעל במחתרת וסייע בהברחת יהודים אל מעבר לגבול בעזרת תעודות מזויפות. בשנת 1945 העפיל לארץ-ישראל ונישלח  למחנה המעצר בעתלית. בעקבות  פעולה של הפלמ"ח שוחרר עם עצירים נוספים מעתלית והצטרף לשורות האצ"ל. הוא נתפס בקרב על פריצת כלא עכו ב- 4 במאי 1947, נישפט ונידון למוות. בתגובה לגזר הדין חטף האצ"ל שני סרג’נטים של האינטליג’ניס הבריטי. למחרת י"ב באב תש"ז (29 ביולי 1947), יום עלייתו לגרדום, הוציאה המחתרת להורג את שני הסרג’נטים. יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר היו עולי הגרדום האחרונים בתקופת המנדט הבריטי בישראל. יעקב וייס ניטמן בצפת.

אבשלום חביב – נולד בו’ בתמוז תרפ"ו (18 ביוני 1926) בחיפה. גדל והתחנך בירושלים, שירת בפלמ"ח והשתתף בפעולת שחרור מעפילים ממחנה המעצר בעתלית. בתקופת לימודיו באוניברסיטה העברית הצטרף לשורות האצ"ל ובגלל פעילותו במחתרת הפסיק את לימודיו. פעל בחיל התעמולה והועבר לחיל הקרב. נטל חלק גם בתקופת האצ"ל והלח"י על בניין מרכז הבולשת הבריטית בירושלים. הוא ניתפס בקרב על פריצת כלא עכו ב- 4 במאי 1947, נישפט ונידון למוות. בתגובה על פסק הדין, חטף האצ"ל שני סרג’נטים של האינוליג’נס הבריטי. למחרת, בי"ב באב תש"ז (29 ביולי 1947), יום עלייתו לגרדום, הוציאה  המחתרת להורג את שני הסרג’נטים. אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וויס היו עולי הגרדום האחרונים בתקופת שלטון הבריטים בארץ ישראל. אבשלום חביב ניטמן בצפת.

מאיר נקר – נולד בט"ו באב תרפ"ו (28 ביולי 1926) בירושלים. הצטרף לתנועת בית"ר – ובהיותו בן שבע-עשרה התגייס לצה"ל. פעל בתחום הגיוס ובחיל התעמולה והשתתף בפעולות קרב. הוא נתפס בקרב על פריצת כלא עכו ב- 4 במאי 1947, נישפט ונידון למוות. בתגובה על גזר הדין, חטף האצ"ל שני סרג’נטים של האינוליג’נס הבריטי. למחרת, י"ב באב תש"ז (29 ביולי 1947), יום עלייתו לגרדום, הוציאה המחתרת להורג את שני הסרג’נטים. מאיר נקר ויעקב וויס ואבשלום חביב היו עולי הגרדום האחרונים בתקופת שלטון הבריטים בארץ ישראל. מאיר נקר ניטמן בצפת.

יוסף בצרי – נולד בשנת 1923 בבגדאד, עיראק. רכש השכלה גבוהה, חרף מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה  והיה עורך דין במקצועו. הצטרף לתנועת "החלוץ" ופעל במסגרת ה"הגנה" והתנועה מראשית היווסדן בשנת 1942. בחודש דצמבר 1949 "גנב" את הגבול לפרס בדרכו לעלות לארץ-ישראל, אך כאן הוטלה עליו שליחות לאומית והוא שב לעיראק והמשיך בפעילותו. בחודש יוני 1951 נעצר במקרה על-ידי הבולשת בעת שהתארח אצל ידידים. ארגונים יהודיים בעולם פנו למוסדות האו"ם בבקשת התערבות, ונציג ישראל באו"ם אף פנה לנשיא העצרת שיפעל להצלת חייו אך בית-הדין העליון לערעורים דחה את הבקשות לוגזר דינו נחרץ למוות. יוסף בצארי נתלה בבגדאד בכ"ד בטבת תשי"ב, יוסף בצארי נתלה בבגדאד בכ"ד בטבת תשי"ב, (22 בינואר 1952) אחרי מותו הוענקה לו דרגת קצונה בצה"ל.

שלום צלאח – נולד בשנת 1923 בעיראק, הוא התייתם מאמו בגיל צעיר, למד בבית המדרש בבגדאד והיה סנדלר במקצועו. הצטרף לתנועת "החלוץ" ועסק בהטמנת נשק ובאיסוף חומר מודיעיני. ב- 9 ביוני 1951, ערב עלייתו ארצה, ניתפס ועונה באכזריות. המשטרה אילצה אותו לחתום על הודאה כוזבת שהוא הטיל חומר נפץ על לשכת המודיעין של השגרירות האמריקאנית בבגדאד. ארגונים יהודים בעולם פנו למוסדות האו"ם בבקשת התערבות, ונציג ישראל באו"ם אף פנה לנשיא העצרת שיפעל להצלת חייו אך בית-הדין העליון לערעורים שחה את הבקשות וגזר דינו נחרץ למוות. שלום צלאח נתלה בבגדאד בכ"ד בטבת תשי"ב, (22 בינואר 1952).

משה מרזוק – נולד בשנת 1926 בקהיר, מצרים, למשפחה קראית. סיים לימודי רפואה ועבד כרופא בבית-חולים היהודי בקהיר. הוא גוייס על ידי אנשי המודיעין של צה"ל וקיבל הכשרה צבאית בקורס מודיעין בארץ, לאחר מכן שב למצרים, ובשנת 1951 הצטרף לרשת המודיעין שהקים שם אברהם דר.  ב- 14 ביולי 1954 עצרה המשטרה המצרית אוחד-עשר איש, ביניהם ד"ר משה מרזוק, בחשד של השתתפות במעשי חבלה וריגול במצרים לטובת ישראל. הוא הועמד לדין בפני בית המשפט הצבאי בקהיר ונידון למוות בתלייה. משה מרזוק הועלה לגרדום בח’ בשבט תשט"ו (ב- 31 בינואר 1955) ונטמן בבית-העלמין היהודי בקהיר.

שמואל עזאר – נולד בי"ט בחשוון תר"ץ (22בנובמבר 1929) באלכסנדריה, מצרים. סיים לימודיו בהנדסה ושימש מורה. בשנת 1951 הצטרף לרשת המודיעין שהקים אברהם דר במצרים. ב- 14 ביולי 1954 ניתפס על-ידי המשטרה החשאית המצרית עקב ניסיונות פיגוע ביעדים שונים באלכסנדריה ובקהיר. הוא הועמד  לדין עם עשרה אנשים נוספים והואשם בהשתתפות במעשי חבלה ובריגול למען ישראל. בית המשפט הצבאי בקהיר דן אותו למוות בתלייה. שמואל עזאר הועלה לגרדום בח’ בשבת תשט"ו (31 בינואר 1955) וניטמן בבית העלמים היהודי בקהיר.

אלי כהן – נולד בשנת 1924 באלכסנדריה, מצרים. בשנת 1944 הצטרף אל שורות הנוער היהודי הציוני באלכסנדריה ונטל חלק פעיל בארגון עליית יהודי מצרים לארץ ישראל. בשנת 1952 נעצר בחשד של פעילות ציונית ובשנת 1954 נעצר בחשד של הגשת עזרה לרשת הריגול, שחיבלה ביעדים שונים באלכסנדריה ובקהיר. בסוף שנת 1956 יצא בחשאי ממצרים, ולאחר שהייה קצרה באירופה עלה לארץ ישראל. שימש מתורגמן באגף המודיעין בצה"ל ולאחר מכן רואה חשבון ב "המשביר המרכזי". בחודש אוגוסט 1959 נשא לאישה את נאדיה ילידת עיראק. בשנת 1960 גויס ל"מוסד". לאחר תקופת אימונים נשלח לארגנטינה והתחזה לאיש עסקים עשיר, המבקש לשוב לסוריה מולדתו. בראשית שנת 1962 הגיע לדמשק, שם התיידד עם אישים חשובים בצמרת המדינית והצבאית והעביר שדרים לתל-אביב. בשנת 1965 ניתפס על-ידי שירות הביטחון הסורי בשעת שידור. נאסר ולאחר חקירות ועינויים הועמד למשפט ללא סניגור. ממשלת ישראל ואישים בעולם עשו מאמצים להצילו, אך ללא הצלחה. הוא נידון למוות.  בט"ז באייר תשכ"ה (18 במאי 1965) הועלה לגרדום בכיכר המרכזית של דמשק. עד היום עומדים הסורים בסירובם להרשות העלאת עצמותיו לארץ.

 שירה פלטי-עמי