ברוניסלב הוברמן

ארטורו טוסקניני

 יובל התזמורת הפילהרמונית הישראלית

התזמורת הפילהרמונית הישראלית נוסדה לפני 50 שנה, בתרצ"ו (1936) , בידי הכנר המהולל ברוניסלב הוברמן. הוא חזה מראש את רדיפת יהודי אירופה בידי הנאצים, ועוד בראשית השלושים החל במאמציו לייסד בארץ תזמורת סימפונית עולמית, רעיון שנבט עוד בעת הופעותיו הראשוניות בארץ-ישראל ב- 1929, כאשר תזמורת זמנית אורגנה בשביל הקונצרטים שלו. הוא נולד ב- 1882 בפולין, והיה "ילד-פלא" שהביא את בראהמס עד דמעות כאשר ניגן באוזניו ובאוזני מורו יואכים. בהיותו בן 11 החל להופיע בפומבי בהצלחה עצומה ברחבי אירופה וארצות-הברית, וכישוריו וכשרונו עוד צמחו והתפתחו עם התבגרותו, עד שהיה ללא עוררין לאחד מגדולי הכנרים בעולם בכל הזמנים. בשנות העשרים החל להתעניין בתנועת הפאן-אירופאיזם וכן בציונות, והוא היה תומך נלהב של שתי התנועות כל ימי חייו. רגשותיו הציוניים חברו עם ראייתו מראש את השואה הנאצית, והוא תר אחרי מיטב הנגנים היהודיים באירופה, כולם סולנים או נגנים ראשיים במיטב התזמורות האירופיות, ושכנעם להתיישב במולדת העם היהודי, שעתידה הייתה להיות לימים מדינת ישראל. ב- 26 בדצמבר 1936 זכה להציג בפני הציבור את יציר-כפיו ורוחו: התזמורת הארצישראלית (כשמה אז) , בניצוחו של ארטורו טוסקניני. הוברמן עצמו העדיף, מחמת צניעות, לדחות את הופעותיו עם התזמורת "שלו": הוא רצה כי התזמורת, ולא הוא, תעמוד במרכז ההתעניינות ובכותרות העיתונות העולמית. ב- 1937 נפצע בתאונת מטוס, והופעתו הראשונה עם התזמורת לא הייתה אלא ב- 1938. במשך כל השנים הללו סירב להופיע בגרמניה ובאוסטריה, ועם פרוץ מלחמת-העולם השנייה ב- 1939, עקר לארה"ב למשך שנות המלחמה. ב- 1945 עבר לשוויץ, בריאותו כבר הייתה רופפת, והוא מת שם ב- 1947. תזמורתו האהובה ששמה הוסב ל"התזמורת הפילהרמונית הישראלית" , שגשגה והייתה לאחת התזמורות המעולות בעולם; נהגו לסווגה בין "עשרת הגדולות" ולכנותה ,שגרירת התרבות הישראלית הטובה ביותר לעולם". חלומו של הוברמן אכן זכה להתגשם במלואו.

כאשר התזמורת הפילהרמונית הישראלית (אז "התזמורת הארצישראלית") הופיעה לראשונה בפומבי לפני 50 שנה, ב- 26 בדצמבר 1936 (תרצ"ו), עמד על דוכן המנצחים ארטורו טוסקניני, ללא עורערין גדול-המנצחים בכל הזמנים. הוא היה כאחד פאטריוט איטלקי והומניסט, שהחרים את מולדתו האהובה במחאה על הפאשיזם ששלט שם, החרים בלהט את גרמניה הנאצית. משום כך נענה ברצון להזמנת מייסד התזמורת, הכנר המהולל ברוניסלב הוברמן, וחנך את התזמורת – הן במחווה לרמתה המוסיקלית, והן כהבעת תמיכה הומאניטארית בנרדפי הנאצים והפאשיסטים . הוא נולד באיטליה ב- 1967, והחל את הקריירה שלו כצ’לן, עד אשר, בהיותו בן 19, נתבקש להחליף מנצח שחלה בעת סיור של התזמורת האיטלקית בברזיל. בכך דרך כוכבו כמנצח. ב- 1898 מונה למנהל מוסיקלי של "לה סקאלה", ולימים כיהן כמנהל מוסיקלי של ה"מטרופוליטן אופרה" והתזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק, ואחרי-כן של תזמורת אן,בי,סי , שנוסדה במיוחד בשבילו. למרות שזכה להיות הלא-גרמני הראשון שהוזמן לנצח על יצירות ואגנר בביירוט (ב- 1930),  הוא סירב להופיע בגרמניה הנאצית ואפילו החרים את מולדתן האהובה, איטליה, במשך השלטון הפאשיסטי שם, למרות שכל העת שמר על אזרחותו האיטלקית. מעטים הם המנצחים שנודעה להם השפעה עמוקה כל כך על מוסיקאים, מבקרי-מוסיקה ועל הציבור, ואשר שמור להם מקום-כבוד בכל קורות המוסיקה כטוסקניני. רגשותיו האנטי-נאצים והאנטי-פאשיסטים חברו עם ההומאניות העמוקה שלו, והביאו לתמיכתו הנלהבת ברעיון הציוני. הוא לא רק ביטל התחייבויות קודמות כדי לחנוך את התזמורת הארצישראלית (כיום התזמורת הפילהרמונית הישראלית) אלא גם חזר לנצח עליה ב- 1938, ורק תלאות המלחמה, חוזיו האמריקנים ופרישתו הסופית ב- 1954, הם שמנעו ממנו לשוב הנה לימים. הוא מת בניו-יורק ב- 1957 בגיל 90, ועד ימיו האחרונים היה פעיל בעריכת סרטי-הקלטה של הקונצרטים שלו. לו היה עדיין בחיים כיום, היה בוודאי גאה בתזמורת שחנך לפני 50 שנה, ושנעשתה מאז לאחת מתזמורות הצמרת העולמית.

 גדעון תמיר