סופרים עברים בדורות האחרונים

 הספרות העברית החדשה, שראשיתה המאה הי"ח, היא אחת הספרויות הלאומיות העשירות, הדינמיות והמרתקות ביותר. מצד אחד זו ספרות צעירה, יחסית שעברה ב- 200 השנים האחרונות מהלך של צמיחה והשתנות מתוך מגע מפרה עם תרבות אירופה. מצד אחר זו חוליית-המשך הנטועה במסורת בת כ- 3000 שנים, והאוצרת בלשונה ובנושאי היסוד שלה את עקבות הרבדים השונים של הספרות העברית הקלאסית, מן התנ"ך ועד ימי הביניים והרנסנס. זוהי ספרות המבטאת יותר מכל תעודה היסטורית את ניסיונות הקיום הדרמטיים של העם היהודי בדורות האחרונים: מתקוות האמנציפציה ועד תהומות השואה; מחיי אמונה מסורתית ועד מציאות חילונית מודרנית; מהתפצלויות אידיאולוגיות וגיאוגרפיות ועד כינונה מחדש של הזהות הלאומית בהקשר הציוני והישראלי. בד בבד הגיעה ספרות זו לעוצמה אסתטית, שבשיאה אינה נופלת ממיטב הישגיה של ספרות המערב.  סידרת בולים זו מציגה ארבע-עשר מיוצרי המופת של הספרות העברית, בשירה ובפרוזה, בדורות האחרונים – מהם שפעלו במרכזי הספרות באירופה; מהם שעלו ארצה החל מימי העלייה השנייה עד שנות ה- 30 והיו שותפים לתהליך ריכוזה והתחדשותה של הספרות העברית בארץ-ישראל; מהם שנולדו בארץ ובה פעלו ויצרו כל ימיהם.

יהודה לי בגורדון (יל"ג), וילנה, 1830 – פטרבורג, 1892

גדול המשוררים העברים בתקופת ההשכלה. פעל בתחומי יצירה רבים, אך עיקר הישגו בשירתו הסיפורית המתוחכמת בנושאים היסטוריים ואקטואליים. זו ממצה את תפיסותיו המשכיליות הן בהצגת עולם נעדר השגחה אלוהית והן בביקורת סאטירית חריפה על קלקלות החברה היהודית המסורתית ובמיוחד על נציגי הממסד הדתי.

מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ),

קאפוליה, רוסיה הלבנה, 1835 – אודסה, 1917

בראשית דרכו כסופר פעל במסגרת תנועת ההשכלה. לאחר תקופת יצירה ביידיש חזר ב- 1886 לכתיבת סיפורת עברית, וטבע בה נוסח חדש ורב השפעה הממזג בטבעיות רבדים שונים של הלשון העברית. ברומנים שלו פרש תמונה פנורמית של החברה היהודית בזמנו מתוך שילוב של ראייה הומוריסטית-סאטירית עם פאתוס נוקב.

יצחק ליבוש פרץ, זאמושץ’, פולין, 1852 – וארשה, 1915

סופר דו-לשוני מובהק, שבצד יצירתו העברית נודע כאחד משלושת הקלאסיקונים של ספרות היידיש המודרנית  (עם מנדלי ושלום עליכם). יצירותיו העיקריות משלבות ראייה חברתית עם יסודות של פנטסיה ומסתורין, ובמיוחד נתחבבו סיפוריו מן ההווי היהודי העממי ("מפי העם") ומעולם החסידות.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן-גוריון), מדז’יבוז’, אוקראינה, 1865 – ברלין, 1921

יצירתו כוללת סיפורת, דברי הגות, כינוס אגדות וחקר ראשיתן של היהדות והנצרות. ביסוד מפעלו ראייה מרדנית של היהדות, המבליטה בה יסודות יצריים חיוניים. בסיפוריו עיצב את "הקרע שבלב" של בני דורו בין מסורת אבות לעולם המודרני, ואת התשתיות המיתיות הקדמוניות שמתחת לפני השטח של הקיום היהודי המדולדל.

שאול טשרניחובסקי, מיכאילובקה, אוקראינה, 1985 – ירושלים, 1943 (עלה ב- 1931)

שירתו משקפת את המיזוג ההרמוני שהתקיים באישיותו בין שורשיות יהודית, זיקה למרחבי התרבות הכללית, קשר עמוק לטבע, יצריות בריאה וראיית-עולם הומניסטית אופטימית. תפיסתו הקלאסיציסטית ניכרת במיוחד בז’אנרים השיריים שטיפח (אידילה, בלדה, סונטה) ומפעלו המגוון כמתרגם.

יוסף חיים ברנר, נובייה מליני, אוקראינה, 1881 – יפו, 1921 (עלה ב- 1909)

בסיפוריו עיצב דיוקן פסיכולוגי עמוק של דמות הצעיר היהודי הבודד והתלוש. יצירתו מבטאת את הפרדוכס שבין ייאוש קיומי לבין השאיפה למילוי החיים בתוכן מוסרי למרות הכל. כסופר, כמבקר, כעורך וכמו"ל עמד במרכז החיים הספרותיים בארץ-ישראל עד הירצחו בידי פורעים ערבים במאורעות תרפ"א, ובאישיותו שימש מופת בדורו ולדורות.

יהודה בורלא, ירושלים, 1886 – ישראל, 1969

כבן היישוב הספרדי הישן בירושלים הרבה לתאר בסיפוריו את חייה של יהדות המזרח לשבטיה השונים, אך נמשך גם אל עולמה של העלייה השנייה ובמיוחד אל החברה הקיבוצית. כשרונו המובהק מתבטא בעיצוב סיפור-מעשה סבוכים ומרתקים, המשלבים הווי עממי, דמויות רבות-אונים ואפקטים מלודרמטיים.

דבורה בארון, אוזדה, רוסיה הלבנה, 1887 – תל-אביב, 1956 (עלתה ב- 1910)

אף שישבה רוב שנותיה בארץ-ישראל מיקדה את רוב סיפוריה בחיי העיירה המזרח-אירופית של ימי ילדותה ונעוריה. עולם סיפורי זה מתנהל בסימנה של קביעות מחזורית. כמו-מיתולוגיה, ותיאורו המאופק כובש בתוכו מחאה על גורלם של מקופחי החברה, ובמיוחד על גורל האישה במשפחה ובקהילה המסורתית.

חיים הזז, סידורוביטשי, אוקריאנה, 1898 – ירושלים, 1973 (עלה ב- 1931)

יצירתו הסיפורית חובקת מרחבים מגוונים של הקיום היהודי – ברוסיה ובתימן, במציאות  גלותית מסורתית ובארץ-ישראל המתחדשת, וגם בתקופות היסטוריות רחוקות. ביסוד כתיבתו המתח בין גולה לגאולה על סתירותיהם הפנימיות, המעוצב בלשון דחוסה ומעוצמת .

אברהם שלונסקי, קריוקוב, אוקראינה, 1900 – תל-אביב, 1973 (עלה ב- 1921)

ממניחי היסוד למודרניזם הארץ-ישראלי בשירה. כתיבתו משלבת זיקה מתמדת למציאות ההיסטורית בתמורותיה מאז ימי העלייה השלישית, עם רבדים אישיים-קיומיים ונטייה סימבוליסטית-אסתטיציסטית. בלשון שירתו שילוב של צורות חדשניות נועזות ושנונות עם העברית המסורתית לתקופותיה.

יוכבד בת-מרים, קפלביץ’, רוסיה הלבנה, 1901 – תל-אביב, 1980 (עלתה ב- 1928)

בראשית דרכה כתבה שירה אקספרסיוניסטית עמוסת מתח רגשי והתפרצויות של יצריות נשית. לשיא יצירתה הגיעה בשנות הארבעים במחזורי שירים סימבוליסטיים עשירי צליל המעצבים מצבי-נפש מורכבים. נטייתה המטאפיסית מתגלמת בתמונות של המראה ומעוף טעונות כמיהה לאלוהי ולאינסופי.

נתן אלתרמן, וארשה, 1910 – תל-אביב, 1970 (עלה ב- 1925)

הדמות המרכזית באסכולה השירית המודרניסטית שלאחר "דור ביאליק". שירתו הלירית הילכה קסם על דורות של קוראים בתמונותיה העשירות, בניגונה הסוחף ובסמליה החידתיים. בטוריו העיתונאיים נתן ביטוי שירי שנון ונוקב לאירועי הזמן מאז שנות השלושים, ובמיוחד  בימי השואה והמאבק לעצמאות.

אמיר גלבע, ראדזיווילוב, פולין, 1914 – תל-אביב, 1984 (עלה ב- 1937)

החל דרכו בחבורת "הרעים" בני דור הפלמ"ח. שירתו, המשקפת חוויות פרטיות וקולקטיביות מתאפיינת כפאתוס נסער, תחושות של התעצמות ואקסטזה, דבקות חושנית בעולם בצד מצבים מיסטיים, זיקה רוחנית ולשונית לעולם המסורת היהודית, ציוריות מגוונת ופריצת  צורות השיר המסורתיות.

יעקב שבתאי, תל-אביב, 1934 – תל-אביב, 1981

כבש מקום מרכזי בסיפורת הישראלית ברומן "זיכרון דברים"  (1977), שבו הוא עיצב בעוצמה סגנונית נדירה את שקיעתו של המעמד הפועלי-הפקידותי התל-אביבי, שבניו נהפכים לתלושים אובדי-דרך. הותיר אחריו רומן נוסף בלתי גמור, וכן סיפורים קצרים, מחזות שירי זמר ותרגומים.

 ד"ר אבנר הולצמן

החוג לספרות עברית, אוניברסיטת תל-אביב