בולי שמורות הטבע

 עולם החי של ישראל, הנו שריד דל בלבד מעולם מגוון מינים ועשיר פרטים של ימי קדם. בהשוואת מספר בעלי החיים המוזכרים במקרא, למספר בעלי החיים של ימינו יחסרו לנו ברחבי הנוף כ- 15 חיות בר, וזאת למרות שהזכרתם של בעלי חיים בתנ"ך הנה מיקירת, ולא באה לתאר את כלל החי באותם הימים.

חיות בר אחדות, כמו: הראם הראשון, הבהמות והערוד, עוד בימים קדומים. חיות אחרות – כגון האריה – הושמדו בימי הצלבנים, ואילו הדוב והנמר, היחמור והאיילה השלוחה נעלמו רק במרוצת מאה השנים האחרונות. המשך קיומם של היונקים הגדולים שנותרו בארץ – הצבי והיעל, הצבוע והשועל, השפן, הקרקל ואחרים, מותנה אף הוא בשמירתם ובהגנתם. ללא חוק חיות הבר והפיקוח על הוראותיו על-ידי רשות שמורות הטבע, היו אחדים מהם מוכחדים מהארץ  ונעלמים מנופיה זה מכבר.

יעל

היעל, שהנו מהמפוארים והבולטים שבחיות הבר של ארצנו, הנו מין עז בר, עדות בולטת לקרבה בין העז ליעל הוא "זקן התיש" הצומח בסנטרם של זכרי היעלים, להם בבגרותם קרניים ארוכות, שאורכן מגיע כדי 1.20 מ’ ויותר. צבעם של היעלים חום בהיר והוא מתמזג בדרך כלל עד ללא הכר כמעט עם הסביבה המדברית בה חיים. לרגליהם, בניגוד לגופם, צבע בהיר המשובץ בכתבי חום כהה. סבורים כי צבעים בולטים אלה, משמשים כאמצעי קשר בין הפרטים השונים של העדר, המונה לעיתים עד עשרות פרטים. היעלים מעדיפים כמקום מחייתם את נוף הצוקים והמתלולים. כדברי ספר תהילים "הרים גבוהים ליעלים" (תהילים ק"ד 18). נוף זה משמש מבצר לאותם יצורים המצליחים להתגבר על אימת הגבהים.

במשך שנים רבות היוו היעלים מטרת צייד מבוקשת. בעיקר היו צדים אותם ממארבים ליד מקורות המים המועטים שבמדבר – אותם פוקדים היעלים, להרוות את צימאונם, מדי יום ביומו. עם קום המדינה, לא היו בה לפי ההערכה, אלא מאות יעלים ספורים, כיום, כשהיעלים הנם חיות בר מוגנות ביותר, והחוק אוסר על פגיעה בהם, עלתה אוכלוסייתם ומספרם בתחומי ישראל, באזור שבין עין גדי לאילת, נאמד בין 800-1500.

קרקל

הקרקל הוא חתול גדול, או אם תרצו – נמר קטן. צבעו חום צהבהב ולו אוזניים בעלות ציציות ארוכות ושחורות. מכאן אף שמו, שפירושו בתורכית – אוזניים שחורות. תפוצתו של הקרקל מוגבלת לאזורים יבשים ומשתרעת מדרום אפריקה ומזרחה דרך ערב להודו. הקרקל, שהנו אחד מבעלי החיים הנדירים בארץ, מצוי בדרום הנגב, בערבה ובמישור החוף הדרומי. את שעות היום הוא מבלה בדד או עם בת זוגו במחילה חפורה בקרקע; רק עם ערב הוא יוצא לשחר טרף. הקרקל ידוע כצייד זריז ביותר, הניזון מיונקים קטנים כארנבות, עכברים ודומיהם ומעופות. אל טרפו הוא מתקדם בזחילה או בריצה מהירה, והוא מסוגל אף לצוד בקפיצה, עופות בהתרוממם. לקרקל פרווה יפה ומבוקשת, ועל כן צדו אותו באפריקה ללא רחמים עד כי משקפה לו שם סכנת הכחדה. בישראל, הקרקל הנו חיית בר מוגנת ואין להרע לו או להטרידו בכל דרך שהיא.

צבי הנגב      

שניים הם מיני הצביים המצויים בארץ: הצבי המצוי החי במרבית אזורי הארץ – ברמות יששכר, בהרי נפתלי, בפרוזדור ירושלים ובנגב המערבי, וצבי הנגב, שתפוצתו מוגבלת למדבר יהודה, לעמק הערבה ולנגב הדרומי. במבט ראשון רב הדמיון בין השניים, אך בהתבוננות יסודית יותר נבחין כי צבעו של צבי הנגב בהיר יותר, אוזניו גדולות יותר, זנבו ארוך יותר ודמות קרניו שונה באופן ברור מקרניו של הצבי המצוי. ניסיון של שנים לימד את הצבים, החיים בעדרים, כי מוטב להם לנוס מהאדם, אשר התעניינותו בהם, הייתה לרוב בגלל בשרם הטעים. אך גם במנוסתם הקלילה, כשזנבותיהם השחורים בולטים על רקע אחוריהם הלבנים, יש בהם מן החן והיופי. צבי הנגב, שמצוי היה אף במדבריות עבר הירדן, סיני וערב הסעודית, הושמד בהם כמעט כליל כתוצאה מצייד פראי. ישראל הנה המקום האחרון בעולם, בה מובטח כיום המשך קיומו הטבעי של צבי זה.

 עזי פז