בול הקונגרס הציוני הכ"ז

 משה שרת (שרתוק)

מופלאה היא דרכו של משה שרת. מעיר מולדתו חרסון שבאוקראינה (שם נולד ב- ט"ו תשרי תרנ"ה – 15.10.1894) אל עין סיניה, הכפר הערבי בו התגוררה משפחת שרת שנתיים לאחר עלותה ארצה (1908-1906), ועד לשליחויות הנכבדות שהטילה עליו חובת לבבו לעם היהודי.

אבני הדרך בנתיבו כל ילד ידעם בחיבה ובכבוד – גימנסיה "הרצליה" אותה סיים עם בוגרי המחזור הראשון (בשנת תרע"ג 1913); הצטרפותו לתנועה החלוצית; עבודתו במערכת "דבר"; ניהול המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית; מאמציו בהקמת כוח המגן העברי, ערנותו ותרומתו לכל המסייע לזקיפות קומה ולכבוד עברי וגולת הכותרת- הקמת החטיבה היהודית הלוחמת – הבריגדה היהודית (על הקמתה הוחלט ב- 1944). חטיבה זו הייתה פיצוי מזער על שכול השואה, על סכול מאמצי ההצלה ועל החנק המדיני והכלכלי שכפה הספר הלבן של 1939 על היישוב היהודי בא"י.

אין שעור לעוז עמידתו בפני פקידות צייקנית וקשה, בפני ניצבים זרים, מעל במות נישאות ומאחורי גדרי התיל של לטרון שם נכלא (5.11.46-29.6.46) ע"י הבריטים בעוון היותו מנהיג לעמו, ראשון עם ראשונים. אין קצה ליכולתו להסביר את צדקת תביעותיה של הציונות המדינית לעם ולפלוגותיו, לאומות העולם, ולכנסיהן, כשליח הסוכנות היהודית, ואת סבך בעיותיה של מדינת ישראל כשר החוץ הראשון לישראל (1956-1948). הוא הופיע בפני הוועדה המלכותית (ועדת פיל) בשנת 1936, בפני ועדת החלוקה (וודהד) ב- 1938, בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית בשנת 1946 ובפני זו הבין-לאומית של אונסקו"פ בשנת 1947. הופעותיו היו מלאכת מחשבת של גאווה יהודית, ישראליות שורשית, הנמקה דיפלומטית, ראיה פוליטית מעמיקה, ידיעת עובדות מפליאה ולשון עשירה ביטוי.

שנים רבות עמד לפני היכל האומות וחש את עלבון העם היהודי חסר המולדת. כדבריו ביומנו (יומן ג’נבה 1937) "אינני יכול לסיים פרשה זו מבלי להדגיש עוד פעם את העלבון הצורב שהרגשתי במשך כל השעות האלו בשבתנו, אני וחברי, מחוץ לתחום, ללא חלק ונחלה בתוך נציגי עמים אשר דנו והתווכחו עלינו. ---גורל מחפיר ומשפיל". אך מה נפלאה היא גאוותו בעברו את הסף להגיד את דברו בשער האומות. דרכו המדינית מוצקת בהגיונה. שמו נמצא בין שמות החותמים על מגילת העצמאות, עבודתו נמשכת בהיותו חבר מועצת המדינה הזמנית, חבר כנסת מטעם מפא"י ושר החוץ הראשון בממשלת ישראל. במרום פעולתו הפרלמנטרית שימש משה שרת ראש הממשלה השני במדינת ישראל (דצמבר 1953 – נובמבר 1955).

תמיד היה איש הרוח, ספרא וסייפא, איש ערכים אשר שימש מופת בהתנהגותו. ובתוך כל עיסוקיו המרובים הספיק לחבר שני ספרים: "בשער האומות" ו"משוט באסיה", להכין לדפוס ספר שלישי "אורות שכבו" ולהוציא "מחברת תרגומי שירה". סגולותיו אלה הכשירוהו להאציל שבעתיים מרוחו זו על המוסד שנקרא על שם מורו ורעו "בית ברל", ולעמוד בראש הוצאת הספרים "עם עובד". גדלות נפש זו הניעתהו לקבל עליו את תפקידו הציבורי האחרון – יו"ר ההסתדרות הציונית (1965-1960). תפקיד זה שב והפגישהו עם כל תפוצות העם. את דברי יהודי העולם אשר שמע במסעותיו הביא בפני כנסת ישראל, ואת דבר העם היושב בציון הביא לתפוצות. קשר חי של הבנה, עדות חיה לאחדות העם. הכלים שסיגל לו  משה שרת בדרכו הציבורית היו לטושים ומעוצבים. יאים לנושאם ונאים לתפקידם. כך הלשון שבפיו אשר קשרתו בלי חיץ עם כל בעלי דברו, איש איש בלשונו, יהודים ערבים וטורקים, אנגלים צרפתים ורוסים. בחתירתו אל הבהירות, אל השלמות שבאומנות הניסוח הקנה לעברית ערכים לשוניים, ששיגרתם בפינו כמעט והשכיחה את מחוללם.

תחושת הכבוד היהודי הכשירתהו להבין גם ללבו של הפלח הערבי ולרכוש לו ידידים בכל אשר פנה. כך בארץ וכך בעולם המדיני הגדול שהלך ונכבש לו במרוצת שנות עבודתו הציבורית החל משנת 1919 בהיותו מזכיר המחלקה לענייני קרקעות וערבים של "ועד הצירים" ועד יום מותו  ב- 7.7.65 – ז’ תמוז תשכ"ה.

 אמנון סלע