רחל המשוררת (בלובשטיין)  – לאה גולדברג

 רחל המשוררת (בלובשטיין (1931-1890)

המשוררת רחל נולדה ב- י"ח בתשרי תרנ"א (20 בספטמבר 1890) בסאראטוב שבצפון רוסיה. אביה איסר לייב בלובשטיין, היה סוחר פרוות דובים עשיר, ואמה, סוניה לבית מנדלשטם, הייתה בת הרב של ריגה וקייב. את מרבית שנות ילדותה ונערותה עשתה רחל בפולטבה שבאוקריינה, בבית ספוג השכלה כללית, מסורת וחיבת ציון. ב- 1909 שלח אותה אביה לאיטליה, עם אחותה שושנה, ללמוד ציור ואמנות. בדרך ביקרו שתיהן בארץ, כתיירות, ביקשו לשהות ימים אחדים במושבה רחובות ונשארו בה שנה תמימה.

בשנה זו – שנה שחוויותיה נמצאות ברובד העמוק של שיריה – למדו שושנה ורחל עברית, והתרועעו עם צעירי המושבה. אחרי שנה החליטה רחל להיות חלוצה: "לנגן במעדר ולצייר במגרפה". היא נסעה לחיפה ועבדה בנטיעת שקדים על הכרמל, משם עברה לסג’רה ולבסוף הגיעה לחוות כינרת. השנתיים שעשתה בכינרת  השפיעו עליה מאוד, והיא החליטה להיות חקלאית. ב- 1913 נסעה ללמוד אגרונומיה בטולוז שבדרום צרפת, כדי שתוכל עם תום לימודיה לחזור לארץ ולסייע בפיתוח חקלאות מודרנית. פריצתה של מלחמת העולם הראשונה מנעה ממנה מלחזור לארץ-ישראל. היא נסעה לרוסיה, ושם חלתה בשחפת.

ב- 1919 באנייה "רוסלאן", האנייה הראשונה  שיצאה מרוסיה לא"י לאחר המלחמה, חזרה לארץ-ישראל, הצטרפה לקבוצת דגניה א’ שבעמק הירדן, אך נאלצה לעזוב בגלל מחלתה. אחרי ששהתה בפתח-תקווה, בירושלים ובבית – החולים בצפת, השתקעה רחל בתל אביב ושם חיברה את רוב שיריה. "בכתיבת שירים אני מוצאת נחמה פורתא. זה מעין תחליף לחיי העבודה בכינרת" , אמרה לבת אחותה, שרה מילשטיין, שטיפלה בה בשנותיה האחרונות. רבים משיריה התפרסמו בעיתון "דבר", שעורכיו, ברל כצנלסון וזלמן רובשוב – שז"ר , היו ידידיה. שירי רחל נתחבבו על הכל. היא הייתה משוררת החלוצים ותנועת העבודה. בכ"ט בניסן תרצ"א (16 באפריל 1931) נפטרה בתל-אביב, והיא בת ארבעים ואחת. ידידיה קיימו את שכתבה באחד משיריה:

 "אם צו הגורל לחיות רחוקה מגבוליך תתניני כינרת לנוח בבית קברותיך"

היא נקברה בבית הקברות של קבוצת כינרת .

שנים אחדות אחרי מותה, הוציא לאור זלמן שז"ר, את כל שיריה ומאז יצאו במהדורות רבות. ספרי  שיריה היו מהפופולריים ביותר בעברית. רבים משיריה הולחנו, והיום – שישים שנה אחרי מותה – הם נשמעים ברדיו ובטלוויזיה, כמו חוברו אך אתמול.

רחל ביטאה בשיריה את ערכי העלייה השנייה והשלישית – העליות החלוציות שהניחו את התשתית התרבותית, החברתית והפוליטית ליישוב היהודי ולמדינת ישראל. יש בשיריה "ציונות של אהבה" ואהבת אישה בצד זעקת היחיד על גורלו המר והשלמה עם נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: מילדות מאושרת למחלה חשוכת מרפא ולבדידות. רחל לא הייתה משוררת "מקצועית" במובן  המקובל. היא שאפה להיות עובדת אדמה.

את רוב שיריה כתבה בשש שנותיה האחרונות, שנות דעיכתה האיטית. באמצעות שיריה הפכה רחל, שנפטרה בדמי ימיה, לבת אלמוות בזיכרונם של בני עמה.

 ד"ר אורי מילשטיין

 בבול נראים דיוקנאות רחל מתקופות שונות מחייה, ובשובל – נוף הכינרת, הנשקף מבית העלמין בו נטמנה.

 לאה גולדברג (1970-1911)

לאה גולדברג – משוררת, מספרת, מסאית, מבקרת, סופרת לילדים, מתרגמת ועורכת. אחת הדמויות המרכזיות בספרות הארצישראלית המודרנית. בת למשפחה יהודית מליטא, עלתה לארץ ב- 1935 והצטרפה לחבורה הספרותית "יחדיו", שבראשה עמד א. שלונסקי. הייתה משתתפת קבועה בבטאוניה הספרותיים של החבורה הזאת: "כתובים", "טורים", "עתים", "אורלוגין". במרכז יצירתה הספרותית עומדת שירתה המקורית, המכונסת בשמונה ספרים, שהראשון בהם יצא לאור ב- 1935, והאחרון בשנת חייה האחרונה. שירתה הלירית מצטיינת בצלילותה, בפשטותה המסוגננת ובתשתיתה התרבותית העשירה. זוהי שירת-אישה, שאינה לוקה בסנטימנטליות ואינה וידויית-אישית. אך היא משקפת את עולמה של אישה רגישה, מפוכחת ונבונה. בתחום יצירת-הפרוזה שלה נציין את ספרה הייחודי "מכתבים מנסיעה מדומה" והרומן "והוא האור". בתחום המחזאות - את "בעלת הארמון".

לאה גולדברג הייתה בעלת אופקים תרבותיים רחבים, רבה הייתה בקיאותה בספרות העולם, והיא הגשימה את כישוריה בתחום הוראת הספרות במסגרת האוניברסיטה העברית, שם קיימה החל מ- 1952 קורסים בספרות משווה. הרצאותיה משכו קהל רב של משכילים וחובבי-ספרות , שהצטרפו לקהל הסטודנטים הקבוע שלה. ב- 1962 נמנתה לאה גולדברג ראש החוג לספרות משווה באוניברסיטה העברית, וכעבור שנה קיבלה את התואר פרופסור- חבר.

יחסה אל היצירה הספרותית לא היה מדעי-יבש, או "מלומד" ותלוש: אהבתה את הספרות הייתה לשם-דבר והיא ידעה למזג את הידע עם "התרבות הנפשית" , ולהעביר לקהל קוראיה ושומעיה את סגולתה זו. גדולה תרומתה להעלאת רמת ספרותנו, הכנסתה לתוך מעגלי הספרות העולמית, וכן – פתיחת אשנבים לספרות העולם לקורא העברי, על ידי תרגומיה, מסותיה, הרצאותיה.

לאה גולדברג תרגמה לעברית כחמישים יצירות מן הספרות הקלאסית (פטראקה, שקספיר, טולסטוי) והמודרנית. היא תרגמה הרבה מן השירה הרוסית , הספרות של המאה הי"ט והמחזאות האוניברסליות . רבים משוחרי יצירתה נתוודעו לשיריה וסיפוריה בעודם רכים בשנים, שכן לאה גולדברג הרבתה לכתוב שירים וסיפורים לילדים, מצאה את הסגנון הנאות לסוג יצירה זו, כשדבריה מפלסים להם מסלול ישיר ללבו של הקורא הצעיר, מתחבבים עליו ונושאים עמהם גם מסר חינוכי סמוי. כלל יצירתה של לאה גולדברג מהווה תרומה יקרת-ערך לספרות העברית בת-זמננו.

 א.ב. יפה

 בבול מוצג דיוקנה של לאה גולדברג מתקופות חיים שונות. בשובל הבול מוצג רישום דמותם של עגנון ושלונסקי – מעשה ידיה.

 שרה אהרנסון (1917-1890)

עם מייסדיה של המושבה זיכרון יעקב, שעלו על הקרקע בשנת 1882, נמנו גם אפרים פישל ומלכה אהרנסון. כשאר חבריהם, באו בני משפחת אהרנסון מרומניה. ברומניה עסק האב במסחר תבואה ובארץ הפך לאיכר. בני המשפחה ידעו לא אחת תקופה של מצוקה כלכלית. למשפחת אהרנסון היו שישיה ילדים. ארבעה בנים:  אהרן, צבי, שמואל ואלכסנדר; ושתי בנות: שרה ורבקה. שרה אהרנסון נולדה וחונכה בזיכרון יעקב. באמצעות שידוך נישאה שרה לחיים אברהם, יהודי יוצא בולגריה, ועקרה עימו לקונסטנטינופול, מקום עסקיו, בסוף שנת 1914. לאחר שנה, בשל געגועיה למשפחתה ולארצה, שבה לביקור. זמן שהותה בארץ היה גם זמן תחילת ארגונה של ניל"י. שרה החליטה להצטרף לקבוצה.

השם ניל"י, שימש סיסמת הקשר של הארגון, מורכב מראשי תיבותיו של הפסוק "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א’, טו כט). שם זה ניתן לקבוצת צעירים יהודים, ובראשם אהרן ושרה אהרנסון, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי, שהחליטו בזמן מלחמת העולם הראשונה לסייע לצבא הבריטי לכבוש את ארץ ישראל. חברי ניל"י אספו ידיעות מודיעיניות והעבירן למצרים, מקום הימצאותו של המטה הבריטי. המידע שסיפקו אנשי ניל"י היווה תרומה חשובה להצלחת מערכתו של גנרל אלנבי בארץ-ישראל – בקרבות עזה ופריצת הדרך לירושלים. לפעולתה של ניל"י היו מתנגדים רבים בזיכרון יעקב ובישוב הארצישראלי בכלל. באוקטובר 1917 הגיעו חיילים תורכים לזיכרון יעקב ואסרו רבים מתושביה ובכללם שרה אהרנסון, אביה, ואחיה. לאחר מספר ימי עינויים, משנודע לה כי עומדים להעביר את האסורים לבית הכלא בנצרת, החליטה שרה אהרנסון להתאבד. בדרך ביקשה מן החיילים להתרחץ ולהחליף בגדים, ביודעה על הימצאותו של כלי נשק בבית אהרן. שם בבית אחיה, ירתה אל תוך פיה ומתה לאחר ארבעה ימים.   

 בבול מוצג דיוקנה של שרה הארנסון מתקופות חיים שונות. בשובל הבול נראה בית אהרנסון שבזיכרון יעקב, בו שוכן מוזיאון ניל"י.