אמנות הפיסול

 חנה אורלוף – האנדרטה לזכר דוב גרונר

כל חייה הייתה חנה אורלוף אישיות חצויה. בפריז, שם יצרה וזכתה למוניטין בין לאומי כאחת מחשובי הפסלים בדורנו, היה ביתה מעין מושבה ישראלית. פוליטיקאים, אישי ציבור ואוהבי אמנות ישראלים נהגו להתארח בו. כאשר לא היה מענה מאותו בית ידעו ידידיה: היא נמצאת בביתה בתל-אביב. בת 16 הייתה חנה אורלוף כאשר הגיעה, ב- 1904, לארץ ישראל מהעיירה האוקראינית צארה-קונסטנטינובה. אביה עבד כפועל חקלאי בפרדסי פתח-תקווה. היא הייתה תופרת. שש שנים מאוחר יותר היא יצאה לפאריז, הכירה את המשורר יוסטמן ונישאה לו. אל ההרפתקה המופלאה שלה עם עולם האמנות נקלעה במקרה. בעלה, שהיה מקורב אל גדולי האמנים היהודים של אסכולת פאריז, הכיר לה את מודליאני, סוטין, פאסקין, ליפשיץ ושאגאל, והם הפכו לידידה. יום אחד ביקרה בסדנתו של אחד הפסלים שיחקה להנאתה בחומר, והלה לא האמין למראה עיניו: פסל נולד.

באותה תקופה הייתה פאריז כור היתוך לזרמים אמנותיים רבים. אורלוף הושפעה מהקוביזם ומהאקספרסיוניזם, אך יצרה סגנון אישי משלה, בעל חום אנושי והומור, שהתאפיין בצורות מלאות, זורמות ומעוגלות. במשך עשרות שנים היא השתתפה בסאלונים ובתערוכות המרכזיות שנערכו בפאריז. כמו כן קצרה הצלחה רבה גם ברחבי ארה"ב ואירופה, שם הציגה את הפורטרטים שלה, את דמויות הגברים, הנשים הילדים ובעלי החיים, אותם יצרה באבן, בשיש, בברונזה, ויותר מכל – עץ. לאורך כל אותן שנים הייתה חנה אורלוף מעורה בחייה של המדינה בדרך. היא הכירה היטב את מנהיגי היישוב ובין הפרוטומות הידועות שיצרה היו דוד בן גוריון ולוי אשכול. כך גם הוזמנה לעצב את האנדרטה לזכר דוב גרונר וחבריו ישראל פיינרמן, יעקב זלוטניק ויצחק בילו. שלושת הראשונים נטלו חלק בהתקפה ב- 23 באפריל 1946 על משטרת רמת גן, כדי להחרים נשק ממחסניה. פיינרמן וזלוטניק קיפחו בה את חייהם. גרונר נפצע קשה במהלכה, נישבה והועלה לגרדום בעכו על ידי הבריטים ב- 16 באפריל 1947. יצחק בילו נפל בפעולת הסחה הקשורה בהתקפה זו.

האנדרטה הסמלית שנוצרה ב- 1953 וניצבת כיום ברמת גן, מתארת את האריה הבריטי הנאבק בכפיר ואיננו יכול לו. אנדרטות אחרות שיצרה חנה אורלוף בישראל: הציפור הפצועה – בקיבוץ בית אורן; אמהות – בקיבוץ עין גדי; נשר – בקיבוץ רביבים; השלום – בירושלים. רק סמלי הוא שהפסלת בעלת המוניטין נפטרה בישראל ב- 1968, בעת שמוקירייה היו בעיצומן של ההכנות לתערוכתה הרטרוספקטיבית במלאת לה 80.

אברהם מלניקוב – האנדרטה לזכר מגיני תל חי

אברהם מלניקוב נולד ב- 1892 בסקורני הבסרבית על שפת הדנייסטר. הוריו שלחו אותו ללמוד רפואה בווינה ב- 1909. הוא החל במקביל ללמוד בערבים באקדמיה לאמנות. עקב החלטתו להקדיש עצמו לאמנות הפסיקו הוריו את תמיכתם בו והוא נסע לשיקגו, לאחיו. בשנת 1918, מלניקוב התנדב ל"גדוד קלעי המלך ה- 39" בגדודים העבריים והגיע לארץ ישראל ב- 1919 דרך מצרים. במהרה השתחרר מהגדוד והתמסר לחיי האמנות בארץ. הוא זכה לאהדת השלטונות הבריטיים ותפס מקום מרכזי בקרב האמנים המקומיים. המושל הבריטי סטורס נתן לו סדנה בתוך חומת העיר העתיקה בירושלים, מעל שער שכם. סדנה זו נבזזה ונהרסה עם כל תכולתה במאורעות תרפ"ט.

בשנת 1920 נפלו בתל חי טרומפלדור וחבריו" ש. שפושניק, א. שר, שרה צ’יזיק, דבורה דרכלר, יעקב טוקר, בנימין וזאב שרף. באותה תקופה מלניקוב פיקד על אזור צפון ירושלים מטעם "ההגנה העצמית" בראשות ז’בוטינסקי. בשנת 1922 הוקמה אגודת אמנים עברית. בראשה עמד בוריס שץ ומלניקוב שימש כסגנו. בין השנים 1921-28 הציג מלניקוב בכל תערוכות האגודה במגדל דוד. לורד מלצ’ט (סר אלפרד מונד) נענה ליוזמת ההנהלה הציונית בשנת 1928, והביע את נכונותו לדאוג למימון ולהקמת מצבה לזכר הנופלים בתל חי. בתיאום עמו, הכין מלניקוב את התרשים למצבה בדמות אריה שואג. במקביל יצא ועד הפועל של ההסתדרות עם מכרז פתוח להקמת אנדרטה באותו מקום. פולמוס חריף התעורר בעניין זה ביישוב היהודי. באותו זמן מלניקוב עבר לכפר גלעדי והחל לעבוד על יצירתו.

גוש אבן במשקל 22 טון ממחצבה סמוכה הועלה על בסיסו בשנת 1930 והתחילה מלאכת החציבה שהסתיימה בשנת 1934. המימון הראשוני של לורד מלצ’ט לא הספיק ומלניקוב, שלא רצה להתפשר על גודל יצירתו, השלים את החסר מכיסו הפרטי. פסל האריה הפונה מזרחה והשואג השמיימה עוצב בהשפעת פיסול אשורי עתיק ונחנך ב- 23.2.1934 בנוכחות ח.נ. ביאליק, י. בן צבי, אליעזר קפלן ואחרים. אברהם מלניקוב נסע יומיים לאחר מכן לאנגליה להקים שם תערוכה מיצירותיו. במשך שהותו באנגליה, שנמשכה 25 שנה, זכה מלניקוב להכרה רבה כצייר פורטרטים הוא יצר דיוקנאות של צ’רצ’יל , בווין, טוסקניני ורבים אחרים. בשנת 1940, בהפצצות הבליץ על לונדון נהרס הסטודיו על רוב תכולתו. אחרי מספר ניסיונות לחזור ולהשתקע בארץ, חזר מלניקוב לישראל בשנת 1959 כשמצב בריאותו רופף. בשנת 1960 בעת ששיחרר את חפציו ויצירותיו בנמל חיפה, לקה מלניקוב בשבץ ונפטר כאלמוני בבי"ח רמב"ם. הוא נטמן על פי צוואתו ליד קבר אישתו לרגלי פסל האריה. ביש מזל שליוה את האמן בכל דרכו המשיך גם לאחר מותו. עבודותיו שנמסרו בהשאלה למוסדות ציבוריים נשכחו, נהרסו או נעלמו. יצירות מעטות ביותר שרדו מאמן זה שידע ליצור את אחד מגדולי המיתוסים שלנו, אנדרטת האריה השואג בתל חי. בשנת 1982 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית ראשונה מיצירות אלה בגלריה לאמנות באוניברסיטת חיפה.

פולוס – האנדרטה לזכר אלכסנדר זייד

טיולים אין ספור פקדו את האנדרטה לזכר השומר ואיש האדמה אלכסנדר זייד. דמותו המפוסלת, כשהיא רכובה על גב סוסה אצילה, מתנשאת למרחוק מגבעות בית שערים. בימים של טרום-מדינה הפכו האיש וסיפורו לסמל חלוצי בקרב בני-הנוער. אך מיהו הפסל שעיצב את האנדרטה:

השם דוד פולוס הוא כמעט אנונימי. הפסל, צנוע ההליכות, סירב בתוקף להנציח את עצמו. אפילו את גילו היה נוהג להסתיר. הוא עלה לארץ בסוף העלייה השלישית והצטרף לקבוצת החוצבים של יצחק שדה, שעבדה במחצבות מגדל צדק, ליד פתח תקווה. המגע הקרוב של גושי האבן ועבודת הסיתות הולידו את פסלו הראשון: פרוטומה של א.ד. גורדון. מכאן ואילך הפך אצלו הפיסול לשליחות, למפעל חיים, כשכל עבודת אמנות שיצאה מתחת ידיו נשאה עימה רעיון הירואי הקשור בתולדות עם ישראל, מימי התנ"ך ועד לתחייתה של הציונות. "ארץ ישראל היא היכל", היה אומר, "איני רוצה להכניס סתם פסלים אל ההיכל הזה". דוד פולוס נהג לנדוד ברחבי הארץ. הוא התגורר בקיבוצים שונים ופיסל בהם: ברמת דוד, בתל יוסף בבית אורן וברמת רחל. היה לו צריף בשכונת מחלול בתל אביב , שם נהג להתבודד ולעסוק בתכנון עבודות חדשות. מאוחר יותר עבר לירושלים והתגורר שנים רבות בצריף אחר, בלבה של חורשת אורנים ליד מחנה אלנבי.

בקיבוץ רמת דוד הוא יצר את האנדרטה הראשונה שלו בשנת 1936. היה זה כשבא לבקר שם את חבריו החוצבים והתברר לו שהקיבוץ קרוי על שם דיוויד לויד ג’ורג’, מי שהיה ראש ממשלת בריטניה. בו במקום החליט להחזיר עטרה ליושנה, ובמשך שנתיים הקים שם אנדרטה לדוד, הרועה התנכ"י שהתגלגל אל המלוכה, כשהוא פורט על נבל והרומח לידו.

אנדרטות אחרות שהציב ברחבי הארץ: בקיבוץ בית אורן – דמותו של "ישראל סבא", העוטף בטליתו חלוץ העולה מן הים ובידו טוריה וכלי נשק; בקיבוץ רמת רחל – דמותה של רחל אמנו, כיפהפייה  קדומה, החובקת ילד וילדה. השם שהעניק לפסל היה : "ושבו בנים לגבולם".