בול אברהם מאפו

 אברהם מאפו נולד ב- ח’ בשבט תקס"ה (6.2.1808) בסלובודקה שבקובנה. עד גיל י"ב למד ב"חדר" ואחר כך למד בעצמו. מגיל צעיר עסק בהוראה בבתי אמידים – כאן הכיר את עולמה של הספרות העברית החדשה והחל אף לכתוב בעצמו. ב- 1925 נשא אישה, בת של יהודי קובנאי עשיר. מ- 1848 נעשתה לו קובנה מקום קבע עד לשנותיו האחרונות. באותה תקופה הכיר את שניאור זק"ש, שהשפיע עליו השפעה חשובה. ראשית יצירתו הוא הרומן "אהבת ציון",  שיצא בוילנה בשנת תרי"ג (1853). ברומן ראשון זה של הספרות העברית במאה ה- 19, נתגלו עולם המקרא ועולם הזוהר של ישראל בימי בית ראשון. הספר "אהבת ציון" עורר רושם עז ותורגם לכמה וכמה לשונות: יידיש, גרמנית, אנגלית, רוסית, לאדינו, ערבית קלאסית ועוד.

לא תתואר תנועת חיבת ציון בלי ספר זה, והביוגרפיות של ראשי התנועה במשך כמה דורות מספרות על כך בהדגשה יתירה. מאפו בלט בייחודו בקבוצת סופרי ליטא וחכמיה, בהעתיקו את רוח התנ"ך ולשונו לתחום הספרות היפה. בשנת תרכ"ו (1865) – פורסם רומן היסטורי נוסף שלו "אשמת שומרון" . בשנת תרי"ז (1857) – הופיע ספרו "עיט צבוע" ובו ביקורת חריפה על ההווי היהודי בליטא. מאפו הוציא אף ספרי לימוד אחרים, שאף הם מילאו תפקיד נכבד בחינוכם של כמה וכמה דורות. ביניהם: "חינוך לנוער" (תרי"ט); "אמון פדגוג" (תרכ"ז), וכן סיפור היסטורי מדורו של שבתי צבי "חוזי החזיונות" וסיפור בשם "בית חנן".

מאפו זכה לפרסום ולכבוד רב בעולם היהודי. לרגל מחלתו יצא לקניגסברג (גרמניה) ושם נפטר ביום כיפור תרכ"ח (9.10.1867).