שמחה הולצברג - "אבי הפצועים"

התרפ"ד-התשנ"ד

 שמחה הולצברג "אבי הפצועים" נולד בוורשה, פולין, בן לשמואל ולציפורה, עבר בצעירותו את כל מוראות השואה בתקופת מלחמת העולם השניה, נמנה עם מורדי גטו וורשה ולאחר שהיה במחנות ריכוז השיג אותו יום השחרור במחנה ברגן בלזן, שם כבר שכב בין המתים וניצל בנס.

שמחה עלה לארץ בשנת 1949 ועסק במסחר. הוא התפרסם במאבק העיקש שניהל במשך שנים נגד כל התקרבות לגרמניה, ארגן הפגנות בכל פעם שהגיעה לארץ אישיות רמת-דרג מגרמניה. ההפגנה הסוערת הראשונה קוימה נגד השגריר פאולוס ולאחר מכן, בעת ביקורו של הקאנצלר קונראד אדנאואר ואחרים. על רקע זה אף נעצר פעמים מספר.

זיכרון השואה לא מש מתעודתו כל חייו ולו לרגע אחד. הוא כאב את אסון השיכחה וההשכחה של השואה מתודעת העם היושב בציון וניסה באמצעיו לשמר את זיכרונה. הוא הקים ספריות שואה, הוציא לאור את ספר שיריו של משורר השואה יצחק כצנלסון ודאג להפיץ אלפי עותקים ממנו. הוא התקרב לצדיק הירושלמי המפורסם רבי אריה לוין זצ"ל שהתפרסם כ"אבי האסירים". רב זה הוא שהשפיע עליו להקדיש את חייו למען פצועי צה"ל, להם קראו "קדושי האומה וצדיקיה". 

סיפור חייו מאז מלחמת ששת הימים הוא סיפורו ההירואי של אדם בודד ששכל את כל משפחתו בשואה ומקדיש את כל חייו עד מיצויים לבוא לעזרת פצועי צה"ל ובעיקר לנכים קטועי האברים, השרופים והעוורים, האלמנות והיתומים.

שמחה הולצברג הפך את עצמו ל"אבא" של אלפי הפצועים, שלכולם התייחס כאב, כאילו הם "בנים" יחידים לו. הוא תמך בהם נפשית וגם גשמית, עודד את רוחם בכל אמצעי ודרך, הפיח בהם תקווה למרות הפציעה הקשה, השיא רבים מהם, ובניהם שנולדו להם נחשבו בעיניו לנכדיו.

במעשי החסד שלו, גילה רגישות עצומה לסבל האיום שהתגלה לנגד עיניו יום יום בסיוריו בבתי החולים ובמרכזי השיקום; כמו כן גילה חוש הבנה יוצא מן הכלל למשבר הנפשי שאנשים צעירים אלה עוברים. בזכות מעשים אלו הוענק לו פרס ישראל במעמד נשיא המדינה בשנת 1976. שמחה הולצברג גילם באישיותו את מידת החסד היהודית במיטבה וזכרו הברוך חקוק לעד בליבות רבבות האנשים שנעזרו על ידו, במשך עשרות השנים בהן הקדיש את ימיו ולילותיו להביא להם מזור ומרפא לגוף ולנשמה כאחת. הוא חש בכך שליחות של אמת ורצה בכך גם להיות ראוי לשם שהעניקה לו אמו עם לידתו: שמחה – להביא שמחה אל ליבות הבריות, ככל שיוכל.

שמחה נפטר כפי שחי בקרב פצועיו, פצועי המלחמה ופעולות האיבה. הוא חש ברע, החזיר את נשמתו לבוראו ונפל תוך מילוי תפקידו בעת האזכרה בצומת גלילות להרוגי אוטובוס הדמים לאחר 27 שנות פעילות חסד במשך 24 שעות ביממה.

 אפרים הולצברג

 מתוך דברים שאמר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין:

שמחה חילק כל כך הרבה מליבו לאנשים אחרים – עד שלא נשאר לו בשביל עצמו ואתמול, מול עיניהן של משפחות שכולות ובחוג אוהביו, הנכים, עצם את עיניו…

קשה מאוד היה להתחרות בשמחה באהבת הארץ, ועוד היה קשה, כמעט בלתי אפשרי, להתחרות בו באהבת האדם: האיש שהיה אוד מוצל מאש השואה, דאג דאגת-אמת למדינת ישראל, מקלטם של פליטי השואה ועשה הכל ובכל הלב, כדי שלא נשכח. השואה הנוראה ליוותה אותו כצל כל ימיו והייתה חומר הדלק שהזין את אהבתו למדינה, לפצועים, לנכים, למשפחות השכולות…

בשמם של אלפים שזכו למילת עידוד ממנו בשעות הקשות ביותר לחייהם; בשמם של אלפים שיזכרו את השוקולדים המתוקים שלו ברגעים המרים ביותר; בשמם של כל הפצועים, הנכים, והמשפחות השכולות; בשמו של צה"ל ובשמה של מדינת ישראל – אני מצדיע לך שמחה.