צליינות לארץ הקודש

ירושלים – כנסיית הקבר, נצרת – מעיין מרים, נהר הירדן 

שורשיה של הצליינות הנוצרית לארץ הקודש הם. ככל הנראה, בעלייה לרגל היהודית לבית המקדש בימי הבית השני, שבמסגרתה הגיע ישו לירושלים בחג הפסח. תנועת הצליינות נתגברה לאחר עלייתו של הקיסר קונסטנטינוס לשלטון והפיכתה של הנצרות לדת רשמית באימפריה הרומית במאה ה- 4 לספירת הנוצרים. אמו של הקיסר, הלנה הגיעה לארץ ישראל בשנת 326 במסע צליינות שנחשב כראשון מסוגו, ורבים באו בעקבותיה . נשתמרו בידנו תיאורים אחדים של מסעות צליינות שנערכו במאה ה- 4, כמו הצליין האלמוני מבורדו שבצרפת בשנת 333, ואגריה ופמלייתה שהגיעו, כנראה, מספרד סביב שנת 385. נשתמרו תיאורי מסע מן התקופה הביזנטית ומן התקופה הערבית הקדומה ובניהן: אלה של אנטונינוס מפלקנטייה שבאיטליה (570), של הבישוף ארקולופוס שהגיע מצרפת של ימינו (670), ושל וילבלדוס שהגיע מאנגליה (754). תנועת הצליינות נמשכה גם בימי השלטון הצלבני ואף בהיות הארץ תחת שלטון מוסלמי. בין עולי הרגל בולט פליקס פאברי שהגיע מבאווריה במאה ה- 15. לאחר מסע נפוליאון בשנת 1799 כשהמזרח נפתח מחדש לבני ארצות אירופה, ועם השיפורים בביטחון ובתנאי המסע במהלך המאה ה- 19, הגיעה תנועת עולי הרגל לשגשוג ולשיאים שלא נודעו כמותם קודם לכן. חוקרי ספרות המסעות מנו למעלה מ- 3500 תיאורי מסע שנותרו בידנו ושנכתבו למן ראשית הצליינות במאה ה- 4 ועד לשלהי המאה ה- 19.

ספרות תיאורי המסע של עולי הרגל הקרוייה איטינראריה (מ-ITER =דרך) מהווה סוג ספרותי מיוחד במינו, שבו חוזרות לעתים נוסחאות קבועות.

מסעות הצליינות הקיפו אנשים ונשים מכל שדרות החברה, ממלכים ובני משפחות אצולה ועד עניים מרודים, מאנשי כמורה, חוקרים וסופרים ועד פשוטי העם. הצליינים הגיעו כיחידים ובקבוצות מכל רחבי העולם הנוצרי – אורתודוכסים, קתולים ופרוטסטנטים. בין עולי הרגל במאה ה- 19 בלטו במספריהם עולי הרגל שהגיעו מרוסיה.

המניעים למסעי הצליינות היו יצר הרפתקנות והעניין התרבותי בשרידים מתרבויות העבר, אך בעיקר דבקות דתית ורצון להימצא קרוב עד כמה שאפשר לנופים ולדמויות שבכתבי הקודש. הצליינים החזיקו במסעם את אמונתם הדתית, זכו לחוויות של התעלות רוחנית, ושיתפו את הקוראים של תיאורי מסעותיהם. הם הגיעו לארץ במסע מפרך ורצוף תלאות וסכנות, וביקרו במקומות הנזכרים בתנ"ך ובברית החדשה. הם פקדו בעיקר את נצרת, ים כנרת ואתריו, נהר הירדן, אזור ים המלח, בית לחם וירושלים וסביבתה. שיאו של מסע הצליינות היה בכנסיית הקבר בירושלים – מקום צליבתו, קבורתו ותחייתו של ישו. רוב המסע התנהל ברגל או על גבי סוסים, והלינה הייתה במנזרים ובאכסניות. באתרים השונים הם הודרכו בדרך כלל בידי נזירים מבני ארצותיהם שישבו בארץ, הם קראו פרקים מכתבי הקודש המתייחסים לאתרי הביקור, התפללו ואף ערכו לעתים טקסים תיאטרליים של שיחזור המאורעות המתוארים בכתבי הקודש. הם ביקרו בקברי קדושים ובמנזרים,  טבלו במימי הירדן ואספו מזכרות למיניהן. היה זה עבורם מפגש בלתי אמצעי עם הנופים הקדומים מהתנ"ך והברית החדשה שהיה מלווה בלימוד ובהתבוננות פנימית, בהתעלות רוחנית ובהתרגשות רבה. ספרות עולי הרגל מלווה בציורים, רישומים ותחריטי נחושת ופלדה, ולמן המאה ה-19 גם בתצלומים. הידוע שבין הציירים שפקדו את הארץ הוא הסקוטי דייוויד רוברטס שביקר בארץ ב- 1839. רוב הציורים והתחריטים עובדו לאחר שחזרו הצליינים לארצותיהם, על סמך רישומים שנעשו באתרים. לעתים נעשו העיבודים בידי ציירים מקצועיים, ולעתים התחריטים מבוססים על תצלומים. הציורים אפופים באווירה רומנטית, ולעתים הם מכילים תוספות לשם יצירת דרמטיות בתיאורי הנוף והאתרים. הציירים הוסיפו באתרים שציירו פרטי צמחייה, כמו עצי דקלים או שברים  ארכיטקטוניים, כמו כותרות עמודים קדומות ואף דמויות אדם מזרחיות; פרטים אלה תרמו ליצירת הילה של קדושה ואווירה רומנטית מזרחית, שהיו זרים ומושכים לגבי הנוצרים מארצות המערב. הציורים נותנים בידינו תמונה של נופי הארץ ואתריה בעבר, אך הם לא תמיד ריאליסטיים; הם נועדו ליצור קשר ישיר בין נופי הארץ במאה ה- 19 לבין ימי התנ"ך והברית החדשה. הצליינות ותיאורי המסע של עולי הרגל תרמו רבות לחקירת הארץ ותולדותיה, לפיתוח האתרים ורשת הדרכים, וליצירת קשרים בין ארצות העולם לבין ארץ ישראל ותושביה.

 ד"ר גבריאל ברקאי

 בבולים נראים ציורים עתיקים של האתרים הבאים: * כנסיית הקבר בירושלים, קטע מתוך תחריט של פ. גייר, 1850 בקירוב. * נהר הירדן תחריט של א. פינדן לפי ציור של א.ו. קאלקוט, 1834. * מעיין מרים בנצרת, תחריט של ו. ה. בארטלט 1850. בשובלים ובמעטפת היום הראשון נראים תצלומים עכשוויים של האתרים הציורים באדיבות מ. פולק  אנטיקוריאט התצלומים באדיבות חבר פלפוט. תודתנו למר אליהו הכהן על הסיוע בהכנת הסדרה.