הייניך היינה
בכל תולדות הספרות אין למצוא משורר שהיה מסוגל להלך על קוראיו קסם, לענג ולרגש אותם עד עומק-הלב, ועם זאת להמיט על עצמו כל כך הרבה התנגדות, שנאה ורגז. היינה המשורר הלירי נתן לגרמנים כמה משיריהם האהובים ביותר. היינה הליצן ונביא-הזעם הצליף בהם בשוטים ובעקרבים. גרמנים שרו את שיריו בהתלהבות, וגרמנים השליכו את ספריו אל האש. זהו סיפור אהבה-שנאה שאין דומה לו.
הארי-חיים היינה נולד ב- 13 בדצמבר 1797 למשפחה יהודית בדיסלדורף, גרמניה. אחרי כמה ניסיונות בלתי מוצלחים לעשותו איש עסקים, החליטה המשפחה כי עליו ללמוד את מקצוע המשפטים. מבחינתו הייתה זו החלטה הרת-גורל, כי יהודי שחפץ בעת ההיא בקריירה של עורך-דין – חייב היה להתנצר. השם היינריך ניתן לו כאשר נטבל לנצרות.
בעת לימודיו באוניברסיטה של ברלין פרסם את ספרי שיריו הראשונים ( "שירים", 1822: ו"טרגדיות ואינטרמצו לירי" 1823), שהבטיחו לו מקום נכבד בשירה הגרמנית ובו בזמן הצטרף ל"אגודה לתרבות ולמדע של היהודים", שבה הונחו היסודות של מדעי היהדות. בפרק זה של חייו כתב את הנובלה "הרב מבכרך", שהוא הניסיון הראשון בכתיבת רומן היסטורי של היהודים, ואת "לורלי", שירו הגרמני הידוע ביותר. בשנת 1827 כינס את כל שיריו ב"ספר השירים" ("בוך דר לידר"), שהוציא לו שם כמשורר הלירי החשוב ביותר בגרמניה (אחרי גתה), ואחד הכוכבים העליונים של שירת העולם. "ספר השירים" הוא רב-מכר של השירה הגרמנית בכל הזמנים. גדולי המלחינים – שוברט, מנדלסון,שומן ואפילו ואגנר – חיברו לו מנגינות. עד היום נמנו לכל שירי היינה כעשרת אלפי לחנים, וזה (אחרי התנ"ך) מספר שיא בתולדות הספרות.
ואולם היינה ביקש להיזכר לאו-דווקא כמשורר אלא כ"חייל אמיץ במלחמת השחרור של האנושות". הוא היה סאטיריקן שכיוון את חיציו השנונים אל מלכים ונסיכים. הוא היה הוגה דעות שהשפיע על מרקס ועל ניטשה. הוא היה משורר-נביא שחזה את המהפכה הקומוניסטית, את עליית הנאציזם ואת השואה שזו תמיט על היהודים. הוא היה "הילד הנורא" של הספרות הגרמנית, ושילם על כך מחיר יקר בחרם ובגלות. בעשרים וחמש שנותיו האחרונות, כמעט מחצית חייו, נאלץ לחיות כגולה מדיני בפריס, שם היה נתון למעקב של בלשים פרוסים ואוסטרים, ומאויים כי יושלך לכלא ברגע שינסה להציג את כף רגלו על אדמת גרמניה. מארחיו הצרפתים, שהעריצו את שירתו הרומנטית ואת שנינותו הסאטירית, כינוהו "וולטר של אור הירח".
שמו של היינה מתנוסס בראש כל דיון על הגניוס היהודי, יחד עם שפינוזה, מרקס, פרויד, קפקא ואיינשטיין. והנה גם במעגל הזה הוא שנוי במחלוקת: אלה רואים בו "משורר גרמני ממוצא יהודי", ואלה רואים בו "משורר יהודי הכותב בגרמנית"; אלה סבורים כי הוא אחד מגדולי ישראל, ואלה אינם סולחים לו על טבילתו לנצרות. היינה אף הוא לא סלח לעצמו על כך. במהלך חייו שפך חרפות וגידופים על המשומדים ועל המתכחשים לעמם. בעיתות משבר נלחם בהתלהבות ובאומץ לב להגנה על יהודים נרדפים.
היינה, שהיה איש חולני מנעוריו, התמוטט בשנת 1848 ורותק לערש דווי. מאז עברו עליו שמונה שנות סבל מחריד, שבהן היה משותק וכמעט עיוור, סובל מעוויתות, כאבי ראש וייסורי גוף נוראים. רק מוחו, למרבה הפלא, לא נפגע וכושר יצירתו לא דעך. למרות מגבלות פיזיות קשות לתיאור, הפתיע מדי פעם את העולם ביצירות חדשות ומופלאות, בפרוזה ובחרוזים.
בכל תולדות הספרות אי אפשר למצוא פרק הירואי כל כך.
כאן, ב"קבר המזרן", כפי שכינה את חדר חוליו, חיבר את היפים בשיריו, בשנת 1852 יצא לאור ספרו "רומנצרו" (איור העטיפה המקורית של הספר נראה בחלקו בבול ובשובל, ובמלואו – במעטפת היום הראשון). בספר שלושה חלקים: "פרקי היסטוריה", "קינות", ו"מנגינות עבריות". השיר הראשון של המנגינות – "הנסיכה שבת" – מעלה על נס את אורח החיים היהודי הישן. השיר השני "יהודה הלוי" – הוא אחד משירי ציון היפים והנוגעים ביותר ללב (מתוכו מצוטטות בשובל הבול שתי השורות: "כל לבו רעד לשמע / המילה ירושלים"). השיר השלישי – "הוויכוח" – הוא סאטירה על הוויכוחים בין יהודים לנוצרים בימי-הביניים.
"מנגינות עבריות" ואחר כך ה"וידויים" – חוללו סנסציה, וכאשר סופר לאיש הנוטה למות כי הכל מדברים על שיבתו אל היהדות, השיב: "מעולם לא התכחשתי ליהדותי, שאליה לא חזרתי, כי מעולם לא עזבתיה…".
היינה מת ב- 17 בפברואר 1856, וכעבור ימים אחדים נטמן בבית-העלמין של רובע מונמארטר בפריס.
יגאל לוסין
בול זה מופיע לרגל הכנס הבין-לאומי "היינה בירושלים", שנערך במשכנות שאננים – חנוכה התשס"ב – דצמבר 2001. הדיוקן בבול מבוסס על ציור של מוריץ דניאל אופנהיים (1831), המבורג קונסטבאלה, המבורג גרמניה / ספריית האמנות על-שם ברידג’מן. תודתנו להוצאת מוסד ביאליק ולמתרגם יעקב כהן.