חנוכה

 1993 0.90 ₪ :נר שמן, תקופת התלמוד, מוזיאון ראובן ועדית הכט,

אוניברסיטת חיפה

נר השמן המופיע בבול שימש לתאורה בבתים פרטיים ובמבני ציבור שונים. הנרות אף שימשו בקברים, כנרות נשמה וכסגולה נגד עין הרע. כחומר בעירה שימש בארצנו בדרך כלל שמן זית, שהיה גם השמן היחיד לשימוש על פי חוקי התורה. הנר מתקופת התלמוד, המוצג על גבי הבול, עשוי חרס והוא נעשה בשיטת העיצוב בדפוס (תבנית). הנר מעוטר במנורה בעלת שבעה קנים ולצידה מחתה. המנורה מעוטרת בריבועים, שבמרכזם מעגל, עיטור המדגיש את חוליות המנורה או כפתוריה.

אוסף הנרות במוזיאון ראובן ועדית הכט, מציג בפני קהל המבקרים את שלבי התפתחותו של נר החרס הארץ-ישראלי ואת מקומו בתעשיית הנרות הים-תיכונית. אוסף זה מציג את האמנות הזעירה המקומית והאוניברסלית כפי שהיא באה לביטוי בנרות החרס.

מוזיאון ראובן ועדית הכט, באוניברסיטת חיפה, נחנך בתשמ"ד. התצוגה כוללת תערוכה ארכיאולוגית מתמדת המבוססת על האוסף הפרטי של ד"ר ראובן הכט ז"ל ונושאה "עם ישראל בארץ ישראל". המוזיאון משמש כמרכז לימוד ומחקר לסטודנטים ולסגל האקדמי של האוניברסיטה.

עפרה רמון, מנהלת המוזיאון 

 1993 1.30 ₪: חנוכיה, ארץ ישראל, המאה ה-כ’, אבן מגולפת

מוזיאון ישראל, ירושלים

אוסף מוזיאון ישראל מס’ 118/373 מידות: גובה 16.2 ס"מ , רוחב 37.5 ס"מ, עומק 20.6 ס"מ. בבול מופיעה חנוכיה, יצירת אמן תימני שחי בירושלים בראשית המאה ה-כ’. החנוכיה סותתה באבן ירושלמית בצורת מבנה שלם ובו 9 שקעים – בזיכים לשמן המיועדים לנרות ולשמש. המבנה עם הגג המשונן מזכיר מיבנים בתימן. האמן הושפע כנראה מעיצובן של חנוכיות אחרות המעוטרות בדגמים אדריכליים המדגשים את הקשר שבין החג לחנוכת בית-המקדש

. 1993 2 ₪: הדלקת נרות חנוכה

כתב יד רוטשילד, צפון איטליה, 1470 ?

מוזיאון ישראל, ירושלים

כתב יד רוטשילד , צפון איטליה, 1470 בקירוב, כתב יד על קלף, עט ודיו טמפרה ועלי זהב, מתנת ג’יימס א’ דה רוטשילד, לונדון , מוזיאון ישראל, ירושלים, מס’ 180/51.

אחד מכתבי היד העבריים המפוארים ביותר, כמעט כל עמוד מ- 948 עמודיו מעוטר בציורים צבעוניים ובעלי זהב. הספר הוא אסופה של כארבעים חיבורים שונים, ביניהם ספרים מהתנ"ך, מחזור תפילה, ספרי הלכה, היסטוריה ומדע. הספר מספריית משפחת רוטשילד בפאריז נעלם בזמן מלחמת העולם השנייה ונתגלה שוב כשהוצע למכירה בניו-יורק לאחר המלחמה.

 1994 חנוכיה מאזאגן, מרוקו – 1.50 ש"ח

אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים - מתנה בעילום שם)

חנוכיה זאת נעשתה במרוקו מחומרים שהיו בהישג יד: פח מודפס שנועד לקופסאות שימורי סרדינים, פיסות בד ושברי זכוכית. על גב החנוכיה אפשר להבחין בתוויות "סרדינים בשמן זית". מלבד ההיבט האמנותי, משקפת התופעה של שימוש בחפצי חולין להכנת קדושה, מצב חברתי וכלכלי מסוים וסיפור אנושי מיוחד. חפצים שנוצרו לשם קישוט ספר התורה בבית-הכנסת נעשו בדרך כלל מחומרים שנועדו להידור המצווה: כסף, זהב ואריג ברוקאד מפואר; ובכך נתקדש החומר עם ספר התורה ואביזריו. אולם לעתים השתמשו בחפצים שייעודם המקורי היה שונה, ביניהם חפצי חולין, אשר בגלל סיבה כלשהיא הפכו לתשמישי קדושה ומצווה. על קבוצה זו נמנים בגדים ששונו לפרוכות, כובעי חיילים שהפכו למנורות חנוכה, חיתול תינוק שעטפו בו ספר תורה, וגביעי שמפניה שנעשו לרימונים לספר תורה.

קיימים גם חפצים שנוצרו מלכתחילה כחפצי קודש, אולם לאחר שבלו במרוצת השנים, נעשו מהם תשמישי קדושה אחרים; ולעתים, במטרה לחזור ולנצל את החומר היקר ומתוך התעלמות   מוחלטת מקדושתם המקורית, חפצים אלה הוסבו לתשמישי מצווה. כך, לדוגמא, אירע לטס לתורה ששימש להכנת חנוכיה, לדפים מספרי קודש, מגילות אסתר וכתובות ששימשו כקלף לכריכת ספרים.

הרעיון של שימוש שני אינו זר בישראל. שאלות  בנושא זה נדונו בקהילות יהודיות בימי הביניים ובתקופה המודרנית. כבר בתנ"ך מסופר על כיור הנחושת למשכן שנעשה מ"מראות הצובאות" (שמות לח ח), ולפי פירוש רש"י היו אלה "מראות של נשים". גם עגל הזהב נעשה מתכשיטים (שם לב ג-ד). בבית המקדש נעשה שימוש שני בבגדי כהונה שבלו: "ומהם היו עושים פתילות למקדש" (שבת כא עא).

התלמוד הבבלי קובע כי "תשמישי מצווה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזין" (מגילה כו עב’). עם זאת נקבע שאפשר להשתמש בחפצים לשימוש שני בתנאי ש"מעלין בקודש ואין מורידין" (מנחות צט עא). מותר להפוך חפץ של יום יום לתשמיש מצווה, ותשמיש מצווה – לחפץ של קדושה. 

על פי הקטלוג "מעלין בקודש"

מאת איריס פישוף, מוזיאון ישראל, תשמ"ה

  1995 חנוכייה מתקפלת, גטו לודז’ (1944) 1.50 ש"ח

יד ושם, ירושלים 

חנוכייה מיניאטורית עשויה כסף, בגודל 5X10 ס"מ שנעשתה בגטו לודז’ בשנת 1944 בידי האמן זישו אייבושיץ, והוקדשה למרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט.

זוהי חנוכייה מתקפלת, הנראית כספר סגור, ובתוכה תשעה מכלי שמן קטנים ומלקחיים, והיא מתאימה לקיום מצוות הדלקת הנרות גם בנסיעות ונדודים.

אחרי המלחמה נמצאה החנוכייה בין חורבות ביתו של רומקובסקי באזור הגטו לשעבר, וב- 1933 נמסרה החנוכייה למוזיאון יד ושם.

לודז’ שבה ישבו ערב מלחמת העולם השנייה כרבע מיליון יהודים, הייתה הקהילה השנייה בגודלה בפולין. ב- 1 במאי 1940 נסגר הגטו בלודז’ על 164,000 היהודים שנדחסו בתוכו. בהמשך הועברו אל הגטו עוד כמה אלפי יהודים מרחבי פולין ומארצות אחרות. כמו בשאר הגטאות, גם בגטו לודז’ – הסגור והמסוגר שבין הגטאות – סבלו היהודים מרעב כבד, ממחלות ומגפות, וכתוצאה מכך משיעור תמותה גבוה מאוד. גטו לודז’ היה הגטו האחרון שהתקיים על אדמת פולין. קובעי המדיניות הגרמנית באזור ביקשו לנצל ככל הניתן את כוח העבודה היהודי בגטו. חיים מרדכי רומקובסקי, שהגרמנים בחרו בו לעמוד בראש היודנראט – "מועצת היהודים" של הגטו – אכן האמין שקיומו של הגטו זמן רב כל כך נובע מביצוע המדיניות הכלכלית הזאת, וכל עוד היהודים יצרניים ומביאים תועלת כלכלית לתעשייה ולצבא של גרמניה, יהיו הגרמנים מעונינים להוסיף ולשמור על קיומו. הגטו כולו הפך למחנה עבודה גדול, שבמאמץ עילאי ומתוך מחסור חמור בחומרי גלם ובאמצעי ייצור מתאימים, עלה בידו לייצר מגוון רחב של מוצרים.

במהלך שנת 1942 גורשו כ- 70,000 יהודים אל מחנה המוות בחלמנו, אך הגטו הוסיף לעמוד עוד שנתיים. בחודשי הקיץ של 1944 גורשו שאר יהודי הגטו לחלמנו ולאחר כך לאושוויץ-בירקנאו, ובכך בא הקץ על גטו לודז’. 

יד ושם

 1997 - סביבון "בצלאל" -  1.80 ש"ח

מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב

 צביונו של חג החנוכה נקבע במקורות היהודיים המוקדמים כחג שיש לחגוג אותו בשמחה ובגיל (מכבים א’ פרק ד’). במרוצת השנים נרקמו מנהגים שונים שהנציחו את עיקרי החג, ובהם נס פך השמן וניצחון החשמונאים על הפולש היווני בארץ-ישראל בשנת 164 לפני הספירה. כל עוד נרות החג דולקים נוהגים אף לא לעסוק במלאכות הבית, ולכן נתנו לילדים משחקים כדי לשעשע אותם לאורם של הנרות. המשחק שהתקבל ביותר הוא הסביבון שהופיע לרוב בשתי צורות: מרובע בעל בסיס מחודד ובראשו יתד שנועד לאחיזה, או ריבוע בעל יתד עליון ותחתון.

זהו משחק עתיק יומין שמוצאו מהודו, שם סימל את ארבעת רוחות השמים. בימי הביניים נדד המשחק לארצות אירופה והיה מצוי ביותר בגרמניה. על ארבע פאותיו נהגו להטביע ראשי תיבות של המילים נ’ ("ניכטס") – לא זכה ולא הפסיד, ג’ ("גאנץ") – זכה בכל, ה’ ("האלב") – זכה חצי, ש’ _"שטאל אין") – הפסיד; אלה הפכו לראשי התיבות של "נס גדול היה פה" , כביטוי לנס פך השמן שהתרחש בימי המקדש, ולמשחק הנפוץ של חג החנוכה.

הסביבון התאזרח אף בארץ-ישראל והותאם לאווירת המקום; האות ש’ – שם הומרה באות "פ" – פה.

סוגי הסביבון הם רבים ומגוונים ועשויים בצורות וחומרים שונים החל מעץ, עופרת יצוקה וכלה בנחושת וכסף. ילדי "החדר" בעיירות יהודיות נהגו להכין לעצמם סביבונים בעזרת תבניות עץ שבתוכן צרו את הצורה המבוקשת ויצקו עופרת מותכת. כינויים נוספים לסביבון בשפה היידיש: "דריידל", "טראנדל" ועוד. בימנו גוונו הצורות המסורתיות של הסביבון והעניקו לו ביטויים אמנותיים חדשניים.

הבול מתאר סביבון נחושת בצורת ריבוע בעל בסיס קמור שבקצה זיז, המאפשר לסביבון לסוב על צירו. הסביבון נוצר בבית-הספר לאמנות "בצלאל" שפעל בירושלים בראשית המאה ה- כ’. האות "ש" שנחקקה בו, מציינת שדגם זה של סביבון, יועד למכירה בארצות הגולה למטרות רווח ופרנסה. 

ניצה בהרוזי

אוצרת האתנוגורפיה, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב

 1997 - מטבע מימי מלחמת בר-כוכבא – 2.10 ש"ח

(135-132 לספה"נ)

מוזיאון ישראל, ירושלים

 במשך שלוש שנות המלחמה שניהל בר-כוכבא נגד הרומאים נטבעו בשמו מטבעות כסף וארד רבים. כל מטבעות בר כוכבא נטבעו על מטבעות שעברו לסוחר, ובדרך זו מחקו את דגמי מטבעות האויב והפגינו עצמאות. כך גם נשמר תקן המטבע המקומי, וזאת בכוונה להימנע מזעזועים כלכליים בנוסף לזעזועי ה מלחמה. המטבעות שעליהם הוטבעו דגמי בר-כוכבא היו טטרדרכמות כסף רומיות פרובינציאליות ("סלעים" בלשון המשנה) ודינרים או דרכמות כסף ("זוזים" בלשון המשנה) וכן מטבעות ארד של ערי ארץ-ישראל. על המטבע המופיע בבולים (בצד ימין) ניתן עדיין לאתר עקבות פניו של הקיסר הרומי מהדינר הרומי המקורי. כל המטבעות באלה תוארכו לפני מניין שנות מלחמה.

יש להדגיש כאן שרוב דגמי המטבעות האלה מבטאים את שאיפת העם היהודי ואת מטרת המלחמה, להקמתו מחדש של בית המקדש וחידוש העבודה בו. דגמי הזוזים מגוונים במיוחד. מופיעים בהם אשכול ענבים, זר המקיף כתובת, נבל, כינור, שתי חצוצרות, כד בעל ידית אחת וגוף מצולע ולידו כף תמר. תיאור אחרון זה הוא נושא המטבע המובא כאן אשר מופיע על זוזי שלוש שנות המלחמה, לרוב עם כף תמר לציידו. חוקרים שונים טוענים שמתוארת כאן צלוחית הזהב אשר שימשה לנסך מי השילוח, ואילו אחרים סבורים שמדובר בכלי שמן, הכוז (משנה, תמיד 7,2). דומה שלפנינו כלי השמן. מטבע זה נטבע בשמו של שמעון (בר-כוכבא)  ובשמו של אלעזר הכהן. תיאור הצלעות על הכלי מוסיף ליופיו. 

ד"ר אריה קינדלר

  1999 חנוכייה "בצלאל" מתתיהו החשמונאי – 2.15 ש"ח

 החנוכייה שבמרכזה דמותו של מתתיהו ועליה הכיתוב: "על הניסים ועל הגבורות", משקפת את התהוותו של חג החנוכה, החל מפועלו של מתתיהו ועד לעיצוב דפוס החג, בהדלקת שמונה נרות ובתפילת "על הניסים".

בשנת 167 לפני סה"נ הנהיג מתתיהו בן יוחנן בו שמעון ביחד עם חמשת בניו, את המרד העממי ביוונים ובמתייוונים, נגד גזרות הדת שגזר המלך היווני אנטיוכוס אפיפנס על היהודים.

לפי המסופר בספר המכבים (א, ב:א) מתתיהו היה כהן (ובמקורות אחרים: "כהן גדול" שהוא כינוי לחשיבות אך לא למשרה), נצר למשפחת יהויריב, מגדולי בבל שעלו לירושלים (נחמיה יא:י) ומקום מושבו היה במודיעין. עזיבתו את ירושלים נובעת, כנראה ממורת רוחו מהשפעת המתייוונים על המצב הדתי בירושלים. יוספוס פלביוס מתארו כ"חשמונאי" (קדמוניות יב, ו:א) אך אין לדעת אם זו תוספת כינוי אישי לשמו, או שמשפחתו נקראת כך, אולי על שם היישוב "חשמון" (יהושע טו:כז).

המרד פרץ במודיעין לאחר שמתתיהו הרג יהודי שביקש לציית לאנשי המלך ולזבוח על הבמה לעבודה זרה. מתתיהו קרא: "כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי" (מכבים א, ב:כז). קריאה זו הייתה אות לפתיחת המרד.

מתתיהו לא זכה לראות את סיום המרד: בטרם נפטר מזקנה ציווה על בנו יהודה. המכונה "מכבי", להמשיך  ולהנהיג את המרד. בשנת 164 לפני סה"נ שיחרר יהודה המכבי את ירושלים, טיהר את המקדש וחידש את עבודת המקדש. בכ"ה  בכסלו נחנך המקדש במשך שמונה ימים, ולזכר המאורע נחוג חג החנוכה בתאריך זה, בכל שנה, במשך שמונה ימים.

הדלקת נרות בחג החנוכה אינה מוזכרת בספרי המכבים, אלא במקורות ספרותיים אחרים מימי בית שני, כך שאין יודעים מתי בדיוק התחיל המנהג ומה היו נסיבותיו. עד ימי הביניים ההדלקה נעשתה בנרות שמן בודדים שהעמידום בשורה, וידועים מנהגי הדלקה שונים.

מימי הביניים החל השימוש בחנוכייה שנעשתה מחומרים שונים: אבן, חרס, מתכת, או מחפצי חולין שהוסבו לחנוכייה. החנוכייה עוצבה וקושטה במוטיבים שונים של פרחים, בעלי חיים וסמלים דתיים. חז"ל אף קבעו חובות הודיה בתפילה מיוחדת הפותחת במילים (בנוסח המאוחר): "על הניסים… ועל הגבורות".

 החנוכייה הנראית בבול נעשתה ב"בצלאל" על פי פסלו של בוריס שץ. בתי הנר משני ציידי החנוכייה הנם תופעה מוכרת מחנוכיות בימי הביניים באירופה, בחלב (ארם צובה) ובפרס. במקומות אלו נהגו להדליק בנוסף לנרות החנוכה שני נרות נוספים – האחד "שמש", שבו הדליקו את הנרות והשני לצורך שימוש לאורו.  

ד"ר דב הרמן

הפקולטה ליהדות, אוניברסיטת בר-אילן