הדגל
דגלה של מדינת ישראל מעוצב מ"מגן-דוד" ושני פסים בצבע תכלת כהה על רקע לבן. מקורו של ה"מגן-דוד" הוא בתרבויות עתיקות, וכסמלו של העם היהודי הופיע רק בשלב מאוחר. השם "מגן-דוד", לפי גרשום שלום, שאוב מאגדות שהתהלכו אצל בעלי-סוד בימי-הביניים על כוחו הסגולי של מגינו של המלך דוד, שבזכותו ניצל עם ישראל במלחמה. מקור התכלת הוא "…ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח). הלבן והתכלת, יחד עם הזהב והארגמן, הם צבעי הבגדים של הכהן הגדול (שמות כח), כמו גם צבעי יריעות המשכן (שמות כו).
אחד השימושים המוקדמים ביותר במגן-דוד כסמל יהודי היה בפראג. ממנה התפשט הסמל, במאות ה17- וה18-, למורביה, אוסטריה וארצות נוספות.
האיזכור הראשון הידוע לדגל לאומי בצבעי תכלת-לבן מופיע בשירו של המשורר היהודי האוסטרי לודוויג אוגוסט פרנקל - "צבעי [ארץ] יהודה", תרכ"ד (1864). אגודות "חובבי ציון" הראשונות השתמשו במגן-דוד כבסמל לאומי.
פראג, המאה ה-ט"ו
דגל הקהילה היהודית בפראג הונף ב1490-, במהלך תהלוכה לציון הכתרתו של יאגלון למלך הונגריה. תוקפו של הדגל היה בשנים 1490-1471. הדגל קיבל תוקף נוסף במשך שלטונו של פרדיננד הראשון (1564-1526), וגם ב1716- בזמן שלטונו של קרל השישי. במקור הופיעו על הדגל עשרת הדיברות, ובשנות ה30- וה40- של המאה ה16- הם הוחלפו בסמל מגן-דוד עם איור של כובע יהודי במרכזו. על הדגל מצוין כי קיבל תוקף ב1357- מאת הקיסר קארל הרביעי. טקסט זה הועלה על הדגל ב1716- על סמך מידע לא אמין מ1540-.
בבול נראה הדגל במקום הימצאו - בית-הכנסת אלטנוישול (1270 לערך).
נס-ציונה, תרנ"א
בכ"א טבת תרנ"א (1 בינואר 1891) נחוג בוואדי חנין (נס-ציונה) חג "השמחה המשולשת", שציין את הנחת אבן-הפינה ל"מושבת הפועלים", חנוכת "הבית המשותף" שנבנה על-ידי אהרון אייזנברג וברית-המילה של בנו. "הבית המשותף" שימש למגורי אייזנברג והוכברג ולפעילות ציבורית. בטקס נכחו מוזמנים רבים ובהם מנהיגי היישוב, שהתכנסו סביב מדורה. במקום הופיע מיכאל הלפרין – השומר האגדי ואיש החזון - בראש פלוגת הרוכבים "מחנה יהודה" שהקים להגנת ההתיישבות בארץ-ישראל, כולם לבושים תכלת-לבן וחמושים בחרבות ורובים. הלפרין דירבן את סוסו, העמידו על שתי רגליו האחוריות ובקפיצה נועזת דילג מעבר למדורה. הוא שלף את חרבו וקרא "לא בכסף ולא בזהב נגאל את ארצנו… בדם ואש נפלה יהודה ובדם ואש תקום". מתוך גלימתו הגדולה שלף דגל מקופל על מוט והניפו מעלה. על הדגל התכלת-לבן היו רקומים בגוון זהוב מגן-דוד והמילים "נס ציונה". אחר-כך היכה הלפרין בחרבו על זרועו ודם קלח ממנה; בקול נישא קרא "הנני נשבע: תשכח ימיני אם אשכחך ירושלים". נראה, כותב משה סמילנסקי, שהייתה זו הפעם הראשונה ש"הורם בגלוי ביישוב הדגל שהיה לאחר שנים מספר דגלה של התנועה הציונית". אירוע זה עורר הדים בין היתר בשל כך שבארץ-ישראל תחת השלטון העות’מאני, הנפת דגל שאינו תורכי נחשבה למרידה ולבגידה, ודינה היה חמור ביותר למניף ולקהילה. השם "נס ציונה" ניתן למושבת-הפועלים על-ידי הלפרין, כנראה בהסתמך על הנפת הדגל.
בבול נראית דמות של רוכב על סוס מניף דגל על רקע תצלום של "מושבת הפועלים" מ1897-.
"מדינת היהודים", הרצל, תרנ"ו
"דגל, מה זה? מוט ועליו מטלית של בד? לא אדוני, דגל הוא יותר מזה. עם דגל מובילים את בני-אדם לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ המובטחת. למען הדגל הם חיים ומתים, והוא הדבר היחיד שהם מוכנים למות למענו בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך". (הרצל, מכתב אל הברון הירש, 1895). בספרו "מדינת היהודים" (1896) מתאר הרצל את דגל מדינת היהודים "דגל לבן ובו שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה". לאחר פרסום "מדינת היהודים" ותוך חילופי-דעות עם אישים ציוניים שונים הכין הרצל שני תרשימים שונים לדגלים, שבסופו של דבר לא נקלטו בתנועה הציונית.
התרשים הראשון הוא של "דגל לבן עם מגן-דוד באמצע ושבעה כוכבי זהב מסודרים בתוך שש הפינות של המגן-דוד וכוכב למעלה". בתרשים השני הוסיף הרצל ציור של אריה במרכז המגן-דוד. על-אף שבמשך כל הקונגרסים (ובתנועה הציונית כולה) הניפו את הדגל התכלת-לבן כדגל הציוני, הרי שהחלטה רשמית על דגל ההסתדרות הציונית והעם היהודי ועל ההימנון הלאומי "התקווה" התקבלה רק בקונגרס ה-י"ח (1933).
בבול נראה תרשים הדגל בכתב-ידו של הרצל על רקע תצלום של אחד הקונגרסים הראשונים.
מדינת ישראל, תש"ט
עם הקמת המדינה הוכרז על תחרות לעיצוב דגל למדינת ישראל. כל ההצעות שהוגשו נידחו, וב-כ"ה בתשרי תש"ט (28.10.1948) פרסמה מועצת המדינה הזמנית הכרזה על דגל מדינת ישראל . דגל התנועה הציונית נבחר לדגל מדינת ישראל, ונקבע לו תקן:
"220 ס"מ אורכו, 160 ס"מ רוחבו. הרקע –לבן ועליו שני פסי תכלת כהה, 25 ס"מ רוחב הפס, נטויים לכל אורכו של הדגל מצלע אל צלע. הפס העליון – במרחק 15 ס"מ מצלע האורך העליונה. הפס התחתון – במרחק 15 ס"מ מצלע האורך התחתונה. באמצעיתו של הרקע הלבן, בין שני פסי התכלת ובמרחק שווה משניהם – מגן-דוד עשוי ששה פסי תכלת, 5.5 ס"מ רוחב האחד, המצטרפים לשני משולשים שווי-צלעות, שבסיסיהם מקבילים לשני פסי התכלת שלאורך הדגל".
ברקע הבול נראה תצלום של שמחת ההמונים בתל-אביב לאחר ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית – כ"ט בנובמבר 1947. במעטפת היום הראשון נראות הצעות לדגל מדינת ישראל מ1948-: הצעתו של נסים סבאח מתל-אביב - בשורה התחתונה בצד ימין, של הגרפיקאי אוטו וליש - בשורה התחתונה בצד שמאל, וכמו כן הצעותיו של המומחה להראלדיקה מרדכי נמצא-בי בספרו "הדגל" - שמונה ההצעות העליונות.
גידי מרינסקי, השירות הבולאי