אמנות הציור

ההיסטוריה כזיכרון אישי וכזיכרון קולקטיבי
ההיסטוריה של עם ישראל זרועה אירועים, שהטביעו חותם עמוק בחיי האומה ונקבעו בתודעת הכלל והפרט. זיכרון זה שב ושימש שוב ושוב לאיזכור, תוכחה, הפקת לקח ופרשנות, למן ימי התורה והנביאים, עבור לדברי חז"ל והפרשנים הגדולים, וגמור בהיסטוריונים ובכותבי הזיכרונות בימינו.

ובדומה לכך באמנות: בפסיפסי בתי-כנסת קדומים, באיורי כתבי-יד בימי-הביניים וסמוך לזמננו בציורים ובפסלים, מועלים באמצעי ייצוג שונים, למן "השחזור" הסיפורי ועד לדימוי בסמל, אירועים מכריעים בתולדות האומה – התגלות האל והתגבשות האומה, בנייה וחורבן, גלות, פורענויות וכיסופי גאולה – כפי שנקבעו בטווח הרחב שבין הזיכרון הקולקטיבי לפרטי.

שלושת הבולים שנבחרו מבטאים דרכי ייצוג שונים של אירועים כאלה ביצירתם של שלושה אמנים ישראליים.

משה קסטל (1906-1991): לוחות הברית, 1958
קורותיו של משה-אליעזר קסטל וקורות משפחתו מגלמות בזעיר-אנפין פרק בהיסטוריה של עם ישראל: הוא נולד בירושלים לאב שהיה תלמיד-חכם, סופר ורוקם פרוכות, נצר למשפחה שלפי המסורת עלתה לארץ ישראל ב-1492 מספרד, והתגוררה דורות רבים בחברון. קסטל החל ללמוד ב"בצלאל" בירושלים בגיל 16, עשה שנים רבות בצרפת בחוג צייריה היהודיים של אסכולת פאריס, ולאחר שובו ב- 1940 השתקע ברובע המקובלים והאמנים בצפת.

וכאדם כן היצירה: ביצירותיו של קסטל, לאורך גלגוליה הרבים, משמשים שוב ושוב מוטיבים יהודיים – תנ"כיים, ארץ-ישראליים, סימליים. בין המוקדמים בציוריו נמנים ציורי הווי הארץ, מהם עממיים-"חילוניים" ומהם תיאורי משפחות בחגיהן. מרבית הציורים הללו צוירו בפאריס, והם נעים בין כהה ולעתים קודר, לבין דקורטיביות צבעונית ועליזה.

ב-1948 גילה קסטל את אבני הבזלת של בית-הכנסת העתיק בכורזין. מגילוי זה נולדו תבליטים עשויים בזלת טחונה וצבועים בצבעי המזרח. ב-1955 עבר להפשטה והחל לצייר ערבסקות דקורטיביות. השימוש באות "עתיקה", שהיה מאוחר יותר לסימן היכר ביצירתו הבוגרת, ראשיתו ב"סימנים" מופשטים. כך בציור המופיע בבול שלפנינו – ציור תבליט מאבקת-בזלת וצבעים שמידותיו 130X162 ס"מ. הוא צוייר ב-1958, כונה בשם "ציור גויל", ושמו הוסב מאוחר יותר ל"לוחות הברית". ציור זה הוא דוגמה טובה למה שחיים גמזו תיאר כ"שפת סתר המעוררת בנו אסוציאציות עם עברנו הקדום". ציור מאוחר יותר בקבוצת ציורים זו הוא "כותל תפילה לירושלים", הנמצא באולם הטקסים של משכן נשיאי ישראל.

אריה ארוך (1908 – 1974): רחוב אגריפס, 1964
הציור "רחוב אגריפס" הוא חיבור של לוחות עץ – שצוירו בצבעי שמן ופני-השטח שלהם נושאים סימנים של עיפרון וחריטה – עם שלט שם הרחוב שהוא גם חיבור של זמנים שונים: העבר הקרוב של שלט רחוב ירושלמי ישן, שפינה את מקומו לשלט חדש, ולעומתו העבר ההיסטורי הרחוק של אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס, שמלך ביהודה תחת שלטון רומי. עוד נרמזים ב"רחוב אגריפס" שני פרקי זמן בחייו של ארוך עצמו בירושלים – שנות לימודיו ב"בצלאל" כצעיר שעלה מאוקראינה, ושנותיו האחרונות כצייר ודיפלומט, שחזר לא-מכבר לעירו בתום כהונתו כשגריר בשוודיה.

אמנותו של ארוך היא אמנות של חיבורים. לא רק חיבורי זמנים וחומרים אלא, ואולי בעיקר, חיבורים בין צורות של עצמים מוחשים, כגון אלה שבסביבתו הקרובה, לבין צורות שהוא מעלה ממעמקי הזיכרון: הזיכרון של שלט של סנדלר מעיר הולדתו, השייך ללקסיקון הדימויים והרגשות הפרטי של האמן, וההיזכרות ביצירות אמנות מראשית המאה, השייכות למורשת תרבותית קולקטיבית – שגם היא משוחזרת מבעד למסננת הזיכרון האישי בצירופים, חיבורים והקשרים חדשים.
אריה ארוך זכה בפרס ישראל לציור בשנת 1971.

משה קופפרמן (1926 – 2003): השבר והזמן מס’ 7, 1999
ציור זה הינו השביעי בקבוצה של 8 ציורים זהים במידותיהם -  2X2 מטרים - הנושאים כולם את השם "השבר והזמן". שניים מציורים אלה הוצגו בתצוגת קבע ב"יד לילד", המוסד להוראת השואה לילדים ונוער, שהוקם בקיבוץ לוחמי הגטאות, במטרה לחשוף ולהנציח את עולמו של הילד בשואה באמצעות תיעוד והוראה.

קופפרמן נולד בעיירה יארוסלאב שבמזרח פולין. בילדותו הוא חווה את מוראות מלחמת העולם השנייה: כל משפחתו נספתה, והוא עצמו הוגלה ונדד ברחבי ברית-המועצות. ב-1948 עלה לישראל ונמנה עם גרעין מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות, רובם ככולם פליטי השואה. הוא למד אצל חיים אתר בעין-חרוד, ובסמינרים של התנועה הקיבוצית אצל שניים מהחשובים שבחלוצי הציור המופשט בישראל, יוסף זריצקי ואביגדור סטימצקי.

החל בראשית שנות השישים פיתח קופפרמן שפה מופשטת שהסתמכה על ההכרה במציאות אחרת, מציאות אישית, פנימית, ועל האמונה שמעשה-הציור, כפעילות יומיום קשה, הוא מפלטו של מי שכל אשר לו אבד והוא מבקש לעצמו, כאדם חבר-קיבוץ וכצייר-אמן, את מה שהוא כינה כאפשרות היחידה להצדיק את הישרדותו, שפירושה אינו מחיקת העבר, אלא הנצחת זכרונו: זיכרון פרטי, כמוס, שמעשה הציור מעיד עליו אף שהוא נמנע מלעסוק בו במפורש.
ציורי "השבר והזמן" הם דרמטיים, ואווירה של כבדות, של מאבק, של מועקה חרישית וחגיגית נסוכה בהם. הם דיבור על העבר - דיבור רועם, אך גם דיבור של שתיקה, של סימנים וסמלים, שאת פרשנותם מותיר האמן בידינו, הצופים.
משה קופפרמן זכה בפרס ישראל לציור בשנת 2000.

יונה פישר
אוצר (אמנות)

תודתנו למר ינון ביילין על גיבוש סידרת הבולים