אתרי מורשת עולמית

בשנת 1972 אושרה על-ידי ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו) אמנה, שנועדה להגן על אתרי מורשת עולמית. במסגרת התוכנית נקבעו כללים לבחינת אתרי טבע ותרבות, ולהערכת מידת חשיבותם למורשת התרבותית המשותפת לאנושות כולה. כל מדינה נדרשת להכין רשימה של אתרים הנמצאים בשטחה, ואחת לשנה מקיים המרכז למורשת עולמית של אונסק"ו ישיבה מיוחדת, בה מועלות מועמדויות של אתרים, והנבחרים שבהם זוכים להיכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של האו"ם.
בשנת 2000 אושררה האמנה על-ידי ממשלת ישראל, ומאז נוספו לרשימה האתרים הישראלים הבאים: עכו העתיקה (2001), מצדה (2001), תל-אביב – העיר הלבנה (2003), התלים המקראיים – תל באר שבע, תל חצור ותל מגידו (2005); ודרך הבשמים – עבדת, ממשית, חלוצה ושבטה (2005).

עכו
תקופת השיא בתולדותיה של עכו החלה עם הכיבוש הצלבני בשנת 1104. גם קודם לכן הייתה עכו עיר נמל חשובה, אולם בתקופה הצלבנית הפכה לעיר המסחר הראשית בארץ ישראל, ובין השנים 1191 – 1291 שימשה כבירת הממלכה הצלבנית. העיר חולקה לרבעים שבהם ישבו המסדרים הצבאיים (ההוספיטלרים, הטמפלרים והטבטונים), והקומונות המסחריות האיטלקיות שייצגו את ערי המסחר הגדולות (ונציה, גנואה ופיזה).  כל אחת מן הקבוצות בנתה בשטחה מבנים מפוארים ששיקפו את מעמדה של עכו באותם ימים כאחת הערים החשובות בעולם, בה התגוררו כארבעים אלף איש.
המבנה המרשים ביותר ששרד כיום הוא חדר האוכל (הרפקטוריום) של המסדר ההוספיטלרי. הוא בנוי בצורה של קמרונות וצלעות מצטלבים בסגנון גותי, סגנון שהתפתח בצרפת ואיטליה במאה ה-12 ומופיע גם בעכו באותה תקופה.
בשנת 1291 נכבשה עכו על-ידי הממלוכים והוחרבה עד היסוד. העיר עמדה בשיממונה מאות שנים עד ששוקמה בתחילת המאה ה-17 על-ידי השליט הדרוזי פאח’ר א-דין. כיום מהווה עכו דוגמה מיוחדת לעיר חומה עות’מנית, השומרת על מיתאר העיר הצלבנית שעל חורבותיה נבנתה.
תל-אביב
מאז נוסדה תל-אביב בשנת 1909, התפתחה העיר כאוסף של שכונות ללא תכנון מרכזי. בשנת 1925 הוזמנה ביוזמת ראש העיר מאיר דיזנגוף תוכנית-מיתאר לעיר. תוכנית זו, המכונה "תוכנית גדס" על שמו של מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס, אושרה בשנת 1929 וקבעה במידה רבה את דמותה של תל-אביב בתקופת המנדט הבריטי.
בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 פעלו בתל אביב מספר אדריכלים צעירים, רובם תושבי הארץ שנסעו בשנות ה-20 ללמוד אדריכלות באירופה, ושבו לארץ בתום תקופת הלימודים. אדריכלים אלו ספגו בבית-הספר "באוהאוס" בגרמניה, במשרדו של האדריכל לה קורבוזיה בפריז, ובמקומות נוספים באירופה את עקרונות האדריכלות המודרנית, ויישמו אותם בבתים שתכננו ובנו בתל-אביב.
הייתה זו תקופת גאות בבניה בארץ. בין השנים 1931–1937 נבנו בתל-אביב למעלה מ-2,700 בתים, ובמרביתם ניכרת השפעת הסגנון הבין-לאומי. האדריכלים התל-אביבים לא העתיקו את מאפייני הסגנון הבין-לאומי כפי שהם, אלא התאימו אותם לתנאי האקלים בישראל. כך לדוגמה הוחלף חלון הסרט, שנועד להכניס אור רב לבית באירופה, במעקה בטון רחב, שנועד להצל על הבית מפני השמש הארץ ישראלית הקופחת.    
תל-אביב היא העיר היחידה בעולם שבה השתמר אזור שלם הבנוי על-פי עקרונות הסגנון הבין-לאומי, ודוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בכיכר דיזנגוף, שתוכננה בשנת 1934 על-ידי ג’ניה אוורבוך. 

מצדה
המלך הורדוס בחר במצדה כמקום מפלט למקרה שהעם ימרוד נגדו. בין השנים 36 עד 30 לפני הספירה הוקמו על פסגת צוק המצדה חומה ומבני מגורים, מחסני מזון, בורות מים ומאגרי נשק. הורדוס בנה לעצמו שני ארמונות מפוארים, המעוטרים בטיח צבעוני ובפסיפס, ובמיוחד ראוי לציון הארמון הצפוני, המהווה דוגמה יוצאת מן הכלל לווילה מפוארת מן התקופה הרומית הקדומה.
עם פרוץ המרד הגדול בשנת 66 לספירה, נכבשה מצדה מידי חיל המצב הרומאי. בשנת 70 נמלטו אחרוני המורדים מירושלים החרבה, והמשיכו ממצדה את המאבק. המורדים התאימו את המבנים לצרכיהם והתארגנו לשהייה ממושכת על פסגת ההר.
בשנת 73 החליט המושל הרומאי לדכא סופית את אחרוני המורדים היהודים. השרידים שנותרו מהחומה, שבה הקיפו הרומאים את מצדה, וממחנות הצבא שהוקמו סביבה, מעידים על המאמץ האדיר שהושקע, והם הדוגמה הטובה  והשלמה ביותר למערכת מצור רומאית ששרדה עד ימינו. מצידו המערבי של הצוק בנו הרומאים סוללת עפר, שאיפשרה להם בתום מצור שנמשך מספר חודשים להעלות את מכונות המצור לפסגת ההר ולהבקיע את החומה. 
ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו תאר בספרו "מלחמות היהודים" את נאומיו של אלעזר בן יאיר, ששכנע את חבריו כי עדיף המוות כבני חורין על פני הכניעה והשבי. סיפור מצדה הפך למשל ולסמל של אהבת החירות ומאבק ללא פשרות כנגד שיעבוד.

תיאור הבולים
עכו: אולם חדר האוכל (רפקטוריום) שבמיתחם מיסדר האבירים ההוספיטלרים; בעיגול – סמל המיסדר - השושן .(Fleur-de-lis)
תל-אביב: כיכר צינה דיזנגוף וסביבתה (באדיבות לע"מ); בעיגול – קטע מחזית מבנה המאפיין את אדריכלות הסגנון הבין-לאומי.
מצדה: רצפת פסיפס של חדר בארמון המערבי; נוף כללי של המצדה מצד צפון (באדיבות לע"מ); בעיגול – אוסטרקון (שבר חרס) ועליו שמו של מפקד מצדה
 – אלעזר "בן יאיר".
בשלושת הבולים נראים קטעים מתרשימי מפות של האתרים; על השבלים – סמלי מורשת עולמית והוועד הישראלי לאונסק"ו.