אתרי מורשת עולמית

בשנת 1972 אושרה על-ידי ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו) אמנה, שנועדה להגן על אתרי מורשת עולמית. במסגרת התוכנית נקבעו כללים לבחינת אתרי טבע ותרבות, ולהערכת מידת חשיבותם למורשת התרבותית המשותפת לאנושות כולה. כל מדינה נדרשת להכין רשימה של אתרים הנמצאים בשטחה, ואחת לשנה מקיים המרכז למורשת עולמית של אונסק"ו ועידה מיוחדת, בה מועלות מועמדויות של אתרים, והנבחרים שבהם זוכים להיכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של האו"ם.
בשנת 2000 אושררה האמנה על-ידי ממשלת ישראל, ומאז נוספו לרשימה העולמית האתרים הישראלים הבאים: עכו העתיקה (2001), מצדה (2001), תל-אביב "העיר הלבנה" (2003), התלים המקראיים: מגידו, חצור ובאר שבע (2005), ודרך הבשמים - ערי המדבר בנגב: עבדת, ממשית, חלוצה ושבטה (2005).

התלים המקראיים
"תל" הוא כינוי לאתר יישוב עירוני קדום. דגם זה רווח במזרח התיכון בתקופות הכנענית והישראלית. העיר הוקפה בסוללות עפר ובחומות, שהקנו לתל את מראהו האופייני. מבין כ-200 התלים הקיימים בארץ ישראל, נבחרו כאתרי מורשת עולמית שלושה, שבהם שכנו בעבר ערים חשובות המוזכרות בתנ"ך.
מגידו, שבפתח עמק יזרעאל, הייתה עיר מבצר חשובה שחלשה על הדרך הראשית המוליכה ממצרים לסוריה ולמסופוטמיה. מגידו נזכרת לראשונה בתיאור מסעו של תחותימס השלישי מלך מצרים, שכבש אותה והפך אותה למעוז מצרי. בתקופת המלך שלמה הייתה מגידו בירת מחוז, ובימי המלך אחאב שימשה כעיר רכב ונבנו בה אורוות למאות סוסים.
העיר הכנענית חצור, השוכנת בצפון הארץ, הייתה העיר הגדולה והחשובה באזור משלהי המאה ה18- לפנה"ס ועד לחורבנה במאה ה12- לפנה"ס. כעבור כמאה שנים הוקמה מחדש, ושבה למעמדה כעיר חשובה בתקופת הממלכה המאוחדת וממלכת ישראל. האשורים החריבו את חצור בשנת 732 לפנה"ס.
באר שבע ציינה את גבולה הדרומי של הממלכה המאוחדת ("מדן ועד באר שבע" שמואל ב ג, י), תקופה שבה נבנתה לראשונה כעיר מבוצרת. באר שבע נבנתה מחדש במאה השמינית לפנה"ס, ושופצה שוב בסוף אותה מאה, ככל הנראה בימי חזקיהו מלך יהודה. העיר נהרסה ככל הנראה על ידי האשורים בשנת 701 לפנה"ס.

דרך הבשמים
על מנת לספק את הביקוש הרב לבשמים בקרב אנשי העולם העתיק (מצרים, יוון ורומא) פיתחו הנבטים אנשי המדבר, נתיבים מסודרים שדרכם הוליכו את שיירות הגמלים עמוסות הבשמים מדרום ערב ועד לנמלי הים התיכון. קטע מן הדרך (כ-65 ק"מ), שהוביל ממואה שבערבה לעבדת שבהר הנגב, הוכרז כאתר מורשת עולמית.
לאורך הדרך בנו הנבטים מצודות שמירה, חצבו בורות מים, והקימו תחנות דרכים שחלקן הפכו עם הזמן לערים. ארבע מערים אלה הוכרו כאתרי מורשת עולמית. עבדת וחלוצה נוסדו במאה השלישית לפנה"ס, שבטה יושבה בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, וממשית הוקמה במאה הראשונה לספירה.
שרידי ארבע ערים אלה, שהשתמרו היטב בנגב השומם, מעידים על התהפוכות שחלו באורח חייהם של התושבים. בשלהי המאה הראשונה לספירה הפכו הנבטים מעם של סוחרים לעם של חקלאים ומגדלי סוסים, תוך שהם בונים מתקנים חקלאיים, מפתחים שיטות להשקיה ולאגירת מים, ומקימים אורוות רחבות ידיים. במאה הרביעית לספירה הנבטים התנצרו, ובנו בכל הערים כנסיות מפוארות.
עם הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה החלה שקיעתן של ערים אלה, אוכלוסייתן התדלדלה והן ננטשו בהדרגה.

תיאור הבולים
בול התלים המקראיים
תל חצור מצד מערב - צילום מן האוויר; חותם "לשמע עבד ירבעם", שנמצא בחפירות מגידו;
תרשים של אזור שער העיר של באר שבע.

בול דרך הבשמים
שער מפואר במתחם המקדש הנבטי בקצה הצפון מערבי של עבדת; פסלון של גמל מהתקופה הנבטית, שנמצא בחפירת עבדת; תרשים של קטע מדרך הבשמים ממואה, דרך מכתש רמון ועד לעבדת.